לשון הזהב שבת רמז

פי' דודאי באמת לא איחלוש מחמת זה אלא הוא הי' דואג שמא וכו' ודוק כיון שלא שמע הא דרב דימי ורבין ודוק:

דף קלה ע"א בתוס' בד"ה ולא ספק וכו' ולא איצטרך קרא להכי וכו' ורש"י שפי' בד"ה ערלתו ולמעוטי ספק אתי וכן בכולהו כתב המיעוט משום שהוא ספק ע"ש גבי נולד מהול ואינך משמע דעיקר קרא אתא למעוטי ספק וכדי שלא תקשה מנ"ל למעוטי כל הנך מחד מיעוט לכך כתב דקרא לא אתא אלא למעוטי ספק וכל הנך הם בכלל ספק וגם אנדרוגינוס צ"ל שהוא בכלל ספק וכן משמע בגמ' דחשיב לי' תמיד בהדי טומטם שהוא ספק וכן ק' לקמן גבי עירכין ק' זכר ודאי ולא טומטם ואנדרוגינוס משמע שהוא ספק רק רב יהודה שמרבה לאנדרוגינוס מכל זכר ולא שאר ספיקי צ"ל דס"ל דחשיב טפי זכר משאר ספיקי וכן משמע הלשון בגמ' לקמן לא לכל אמר ר"י אנדרוגינוס זכר משמע רק לענין מילה הוי כזכר מריבוי הכתוב ומזה הטעם מתורץ דברי הגמ' לקמן דלא ק' ואידך ארבנן מ"ט לא דרשי כל לרבות אנדרוגינוס אף שכ' התוס' דדרשי ליה לדרשה אחריתי קשה מ"ט במאי פליגי אבל לפמ"ש ניחא דרבנן דאנדרוגינוס הוי ספק ממש ומימעוט מערלתו כמו שאר ספיקי ור"י סבר דטפי יש לחשבו זכר מחמת ריבוי ובזה ממילא מתורץ קושית התוס' ארש"י דל"ל קרא למעוטי ספיקי דאל"ה הוי מרבינן לכל הספיקות מן כל זכר ועל ריבוי ודאי לק"מ דהרי לר"י לכל שאר מילי הוי ספק כמ"ש בערכין ואפ"ה מרבה לי' לאנדרוגינוס במילה וגם הרי ספק פיקוח נפש דוחה שבת מריבוי הכתוב ולא הוי דרשי ליה לדרשה אחריתי רק כיון דגלי קרא מערלתו ע"כ קאי לדרשא אחריתי ודוק וצ"ל שמקום הספק הוא באנדרוגינוס איזה מהם העיקר הזכרות או הנקבות:

ועפ"ז נ"ל לפרש ג"כ מה שאמר לקמן בע"ב דמי שיש לו ב' ערלות ס"ל לחד מ"ד שאין דוחה השבת ולא מצאתי במכילתן ובשום מפורש טעם לזה אי משום ערלתו אחת ולא שתים הא בעינן לדרשה דכאן וגם אינו במשמע וגם כתיב במקום אחר ג"כ ערלתכם וגם במאי פליגי אבל לפמ"ש י"ל דס"ל להך מ"ד דגם זה ספק כמו אנדרוגינוס דלא ידענו איזה ערלה הוא העיקר בפרט לפי' שני שיש לו שני גידין הוי ממש קרוב לספק דאנדרוגינוס וא"כ כל חד ערלה שיחתוך בשבת הוי ספק שמא אינו עיקר ונפיק למעט מן ערלתו כמו שאר ספיקות ואנדרוגינוס ואידך מ"ד ס"ל כיון דשניהן זכרות לא דמי ושניהן הם דוחים או דמרבה לי' לרבנן מן כל זכר ודוק:

בגמ' דורות הראשונים יוכיחו ופירש"י מאברהם עד מתן תורה נלע"ד שעל אברהם ויצחק ויעקב לק"מ שאמרינן שקיים אברהם כל התורה כולה עד שלא ניתנה וכן כל האבות שנא' וישמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וכו' וא"כ היתה טמאה לידה וגם לא שייך בי' ניתנה תורה ונתחדשה הלכה אלא שעיקר קושיא מן אברהם להלאה עד מתן תורה וקרא כתיב לדורותיכם:

אמנם אי קשיא לי הא קשיא איך אמרי' שקיים אברהם כל התורה כולה הא חזינן שלא מל את עצמו קודם שציוה לו המקום עד שהי' בן צ"ט שנים לכן נלע"ד שמאי שאמרו שקיים אברהם כל התורה היינו לאחר שנצטווה על המילה שאמר לו היה חמים היינו בכל המצות שהוא תמים בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו כנגד כל המצות רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת וגם קרא שמו אברהם שהוא רמ"ח שהוא פועל באבריו משא"כ ל"ת שהוא שב ואל תעשה א"כ גם מאברהם לא מוכח שהרי היה בן צ"ט ומיצחק לא מוכח שכבר הי' טמאה לידה וראי' ממ"ש שלחם לא הביא שפירסה שרה נדה וכו' ואם מטומאת נידה לענין טהרות שמר מכ"ש לבעלה משום שזה הי' לאחר מילה רק הקושיא הוא מדורות הראשונים שלאחר אבות עד מ"ת ודוק:

ועפ"ז נתיישב מה שתפסו התוס' בע"ב לדוחק שדרשינן יליד בית לרבי חמא שילדה ואח"כ הטבילה שהרי קראי נאמרו קודם מ"ת שלא הי' טבילה רק שנא' על אחר מ"ת וכן צ"ל לרבנן דמוקי שלקח ע"מ שלא להטבילה והיינו משום דלא הוי לכם כמ"ש רש"י והרי קודם מ"ת נאמרו אבל לפמ"ש ניחא שהרי נאמרו לאברהם והוא קיים הכל שפיר שייכי קראי וק"ל:

ע"ב בגמ' ע"כ ל"פ וכו' עד הא בהא תליא והא דלא פליגי אם נימול לשמנה וממילא נדע שלא דחי שבת ויהא טפי רבותא צ"ל משום ב' ערלות דזה ודאי נימול לשמנה אף אם נאמר דאימעוט מערלתו היינו ודאי לענין שבת ולא לענין ח' כמו כל המיעוטים דלעיל בפרט לפמ"ש דמש"ה לא דחי שבת שהוא ספק פשיטא דנימול לח' כמו כל הספיקות דאין להקל מספק ודוק:

בגמ' כתנאי וכו' נלע"ד ברור דהוא מסקנא והדר ביה מהאי דלעיל דהא בהא תליא שהוא דוחק שהרי לא פליגי אלא בחילול שבת ומעיקרא איצטרך לשנוי כך שלא יהא רב אסי דלא כמאן אבל עכשיו דאתית לתנאי אשינוי דחיקא לא סמכינן וי"ל דרב אסי סבר כרב חמא ואינהו סברי כת"ק דנימול לח' ולא פליגי אלא בחילול שבת ושפיר פסק הרמב"ם אליבא דהילכתא דנימול לח' ואינו דוחה שבת דיש לנו לפסוק כת"ק שהוא רבים כנגד רב חמא ואף דרב אסי פסק כרב חמא הלא הני אמוראי סברי כת"ק ובחילול שבת כיון דלא איפסוק הילכתא בין הני אמוראי אזלינן לחומרא וא"צ לסברת הר"ן ע"ש ומצאתי אח"כ סברא זו בכ"מ לרמב"ם קצת מסברא זו וטעמא דמ"ד דאין דוחה שבת אע"ג דנימול לח' נ"ל ברור דלית ליה לומר ניתנה תורה ונתחדשה הלכה לשנות מכמה שציוה קודם לימול לשמנה אף שלא הי' טמאה לידה זה אין סברא לשנות המצוה מכמה שהי' רק במה שחידשה תורה וכתב ביום השמיני שדוחה שבת שפיר אית לן הקישא לוטמאה שבעת ימים שכל שאין אמו טמאה לידה אין דוחה שבת אבל לענין מילת ח' כבר קודם מ"ת נכתב ובן שמנת ימים ימול אע"פ שאינו טמאה לידה ומאן דסבר שדוחה שבת סבר אין היקש למחצה וכיון דלא נקיש לענין ח' לא מקשינן כלל או סבר דמקשינן ביום להשמיני עדיף דהוא בחד קרא וכל שנימול לח' דוחה שבת אבל אנן קי"ל כמ"ד דאין דוחה שבת כמו בכל פלוגתא באיסור דאו' ומשום דלענין דחיות שבת קי"ל כרב אסי דמקשינן כל שאמו טמאה לידה ובזה יש עוד טעם לפסוק כהך מאן דאמר שאין דוחה שבת דלענין זה שפיר פסקינן כרב אסי דת"ק לא פליג אלא לענין מילת ח'