לשון הזהב שבת רמג

שהוא דומיא דחריש דלא כתיב בי' מצוה מפורש תשבות מיניה כנ"ל פשוט וא"צ לפי' המהרש"א ודוק:

ע"ב בגמ' ורבנן איצטריך ס"ד נילוף ז' ימים מסוכה ואפי' לילות והא דלא אמר ואידך אר"א היינו כמ"ש התוס' לקמן בד"ה ז' ימים מלולב דאית לי' לר"א דלית לן למילף ג"ש נגד הלשון ג"ש עצמו והא שלא כ' התוס' כאן משום דכאן היינו יכולין לומר דר"א לא קיבל מג"ש מרבו ורבנן קיבלוה לידרוש בעלמא כמ"ש התוס' בד"ה סד"א משא"כ לקמן דאית לי' לר"א עצמו הג"ש ודוק:

ברש"י בד"ה גמר ז' ימים וכו' עד גימגום עיין במהרש"א מ"ש בתירץ קושיא שכוונת רש"י לפי' התוס' והוא דוחק ולענ"ד לתרץ ק' רש"י דהנה כיון דדרשינן ג"ש לסוכה מלולב ממילא מוכח דיום דגבי לולב הוא יום ולא לילה דאל"כ ליכתוב ביום גבי סוכה וליליף לולב מיניה ולא נצטרך לג"ש וכקושית הגמ' דתו אין ליפרוך מה לסוכה שכן נוהג בלילות כימים דגם לולב כן אלא ע"כ דגבי לולב הוא יום ולא לילה וא"כ הוא מופנה מב' צדדין וא"ל לפ"ז מאי מקשה הגמ' לעיל יום ולא לילה מנ"ל ולא משני דמוכח כמ"ש ז"א דשם מקשה מנ"ל למידרוש יום למכשירין ומוכח ממילא ולא לילה אימא להיפך אבל הכא לק"מ דנימא ג"כ ז' ימים ולא לילות ולא קאי אג"ש דא"כ מאי נעשה בז' ימים דסוכה אף דמופנה מצד אחד משיבין עכ"פ יהא נשאר קשה המופנה ומוטב לדרוש הג"ש ושיהא מופנה מב' צדדין או נראה שכוונת רש"י לזה דכיון דגלי קרא גבי לולב וכו' הוא גילוי מילתא לאוקמא אג"ש דמכשירין וממילא מוכח יום ולא לילה והוי מופנה מב' צדדין ומהני גילוי קרא דלא נימא להפך משא"כ לעיל גבי לולב מקשה שפיר ודוק:

ובזה פי' השני לא יתורץ ק' המהרש"א לפ"ד ע"ש ברש"י בד"ה ונכתוב במצה אמנם בלא"ה לא ידענא מאי קושיא דבאמת כוונת רש"י דניכתוב בהדיא בסוכה אכן אעפ"כ לא יהא יתור אלא עומר ושתי הלחם כיון דהג"ש אינו מופנה וגם צריך למילתא אחריתי לפ"ד המהרש"א משא"כ לקמן הוצרך רש"י לפרש דנייתר כולהו לכך פירש דנכתוב בהדיא במצה משא"כ גבי סוכה אף אם יכתוב בהדיא לא נייתר רק בעומר ושתי לחם דמה לי שכתוב ביום גבי לולב או גבי סוכה והג"ש צריך למילתא אחריתי כמ"ש המהרש"א וא"כ ל"ל לרש"י לפרש דליכתוב בהדיא אף כמ"ש לפנינו נמי קשיא אעומר וב' לחם ודוק:

בתוס' בד"ה אי מעומר וכו' הכא לא דייק למילף ממה הצד וכו' ר"ל משום דבמה הצד פרכינן כל דהו כמ"ש התוס' במקומות אחרים אמנם צ"ל אמאי לא כתבו התוס' ן לעיל גבי עומר ולולב לגבי סוכה ונ"ל משום דשם הפירכא גלוי' מה לצד השוה שכן טעון ד' מינין כמ"ש התוס' בד"ה שכן טעון ד' מינים שגם העומר וב' לחם טעון ד' מינים אלא שאפ"ה אתי שם הפירכא שפיר מלולב כיון שלא דמי ללולב ע"ש אבל לילוף מבינייהו שפיר יש לפרוך משניהם שכן טעון ד' מינים משא"כ גבי סוכה ודוק. דף קלב ע"א ברש"י בד"ה וביום השמיני וכו' עד אמרינן לקמן הלכה וכו' ר"ל דע"כ הא דאמר עולא ור' יצחק הלכה וכדי שלא יוקשה עליהם המיתיבי' וגם ברייתא דת"כ כר"י ע"כ צ"ל ודאי דאינהו מפרשי אליבא דר"א דהא הגמ' מקשה ע"כ לא פליגי וכו' עד מילה גופא מנ"ל קאי אקושיא לתרווייהו ואינהו מתרצי אליבא דר"א וסברי ג"כ לדרשא דביום כר"י אלא דבהא פליגי ר"א ורבנן דר"א סבר דהלכה למילה וביום למכשירין ורבנן ל"ל הלכה ובעינן ביום למילה גופא וליכא לימוד למכשירין וכן פירש"י לקמן וק"ל. אמנם אי קשיא לי הא קשיא דלעיל בפ' האורג יליף מהכא לר"ש דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטרך קרא למישרי מילה וע"כ הוא כרבנן הוא גופא קשיא לר"ש אליבא דרבנן דילמא באמת מקלקל בחבורה פטור ולא צריך קרא למילה עצמו ונימא דאייתר קרא למכשירין דנידחי שבת וצ"ע וע"כ נ"ל לפרש דגם בכולהו דפליגי לולב וסוכה ואינך יל"ד מנ"ל לרבנן לידרוש קראי דר"א אמילי אחריני נימא דקאי אמכשירין אלא ודאי דאית להו לרבנן דליכא למימר כלל דמכשירין ידחו שבת כיון דאפשר לעשות מע"ש אין סברא כלל שידחו שבת ואפשר דהכי הוי גמירי להו כמ"ש ר"ע הכלל במשנה משמע דהכי גמור ליה לכך מוכח דמקלקל בחבורה חייב וגם לידרוש קראי דאינך למילתא אחרנייתא ובזה מתורץ היטב במשנה מאי דאמר ר"ע הכלל כיון דפליגי בקראי ולית להו לרבנן לימוד אמכשירין מה"ת לידחו אלא ודאי משום הני קושיות שכתבתי צ"ל הכלל ודוק:

. בתוס' בד"ה ת"כ ע"ש במהרש"א שדחק ליישב הגירסא ישינה והוא דוחק גדול וגם איך אפשר לאוקמא הברייתא כר"א וביום אמכשירין מה או אינו כמ"ש התוס' בהדיא דאיצטריך למילה גופא וגם מה"ת לומר דהברייתא כר"א ולא כרבנן וגם לא ידענא מאי קשיא ליה אהך גירסא שלפנינו שהיא נכונה ומאי שמקשה דכרב אחא נמי י"ל דהברייתא כרבנן דהא מוכח בברייתא דאין לדרוש שמיני והיינו ע"כ משום דאיצטרך למעוטי תשיעי ומנ"ל למידרש לר"א משא"כ לר"י ור"נ פליגי בהלכה וג"ש ר"א גמיר ורבנן לא גמרי ודוק ונ"ל שהוצרכו תוס' לפרש זה ואע"ג דלר"י אית ליה הלכה משום דלא יוקשה כיון דטעמא דר"א מאות ברית ודורות היכי קאמר לעיל לר"א מביום לכך כתבו אע"ג וכו' ור"ל ולעיל מפרש אליבא דר"י ודוק. בגמ' שמעתתא המתחלת אמר רבא וכו' עד סוף של הענין בדף שלאח"ז עיין היטב עם התוס' כיפה תרצתי בע"ה כמה קושיות חמורות של התוס' וגם קושיות המהרש"א וגם קושיות הנופלת בדברי התוס' ורש"י אמנם עיקר ורוב בנין שחדשתי כבר כתבתי בפ' במה מדליקין בדף כב ע"ב בגמ' ומה שלא כתבתי שם נבאר כאן בעזה"י בגמ' אמר רבא האי תנא מעיקרא מאי קא ניחא לי' וכו' לכאורה הוא תמוה אמאי לא אמר כאן כמו בסמוך לישנא אחרינא בצרעת וכאן מתיישב יותר והוא דמעיקרא אמר אבל מילה דחי משום דאתי עשה ודחי ל"ת הדר אמר אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת מי דחי וכן מפרש ביבמות גבי לא תבערו וצ"ל דשם מפרש כן לפי מאי דס"ד להוכיח מיני' דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אבל לפי המסקנא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת לא שייך לומר או אינו דליכא ה"א דלידחי והא דמפרש כן בצרעת אע"ג דבאמת אין