לשון הזהב שבת רמ

ריש פרקין ואפשר דמשום זה הביאו תוס' הירושלמי אמנם פי' הר"ן הוא דוחק שלא משמע כן בגמ' כלל וגם בהלכות הרי"ף לא משמע כן:

אכן מדברי הרמב"ם למדתי תי' אחר והוא שגם הבריי' דלעיל אין מתחילין באוצר ג"כ הביאו בהלכות הרי"ף ותי' ג"כ הר"ן בדוחק גדול אמנם הרמב"ם מפרשו בריוח והוא שכתב בפ' כ"ו מה' שבת שאע"ג שמותר להסתפק מאוצר תחילה מ"מ לפנות אסור אם לא לדבר מצוה כדמוכח במשנה ובהכי מיירי ברייתא ודוקא תחילה אבל אם כבר התחיל מע"ש מותר לפנות אף לדבר רשות כדמשמע ברייתא אין מתחילין ע"ש ברמב"ם שכ"כ בהדיא וא"כ ה"נ בתבואה צבורה אם אין בו שיעור אוצר מותר לפנות אף לדבר הרשות משא"כ אם יש בו שיעור אוצר לכך בעי שפיר אף לר"ש והא שלא כתב הרמב"ם השיעור אוצר היינו משום שכ' דלדבר מצוה מפנין ה' קופות א"כ ע"כ האוצר אין פחות מה' קופות שהם לתך כמ"ש התו' ובזה מתפרש אוקימתא דרב חסדא שאמר ד' מה' אמאי נקט שיעורא דה' היינו משום דבבציר מהכי לא הוי אוצר ושרי אף לדבר הרשות והכי דייק נמי לישנא דאביי דאמר הרי אמרו ואם לפי פשוטו דכוונתו אהך ברייתא דתנא כמה שיעור ת"צ הל"ל תנא מאי לשון הרי אמרו הרי ברייתא אינו ידוע לכל אבל כוונתו אמשנתינו וארב חסדא ובזה מתפרש יותר דברי התוס' בריש פרקין שנתכוונו לפירוש זה ודוק:

סליק פרק מפנין ר"א דמילה פרק תשעה עשר דף קל ע"א ברש"י בד"ה ר"א אמתניתן דפירקין דלעיל קאי וכו' עיין במהר"מ שפי' בטוב טעם ול"נ לפרש שהוקשה לו דהכא קתני דין מכשירי מילה ובמשנה שלאח"ז קתני דין מילה עימו עושין כל צרכי מילה וכו' ונהפך הוא דמעיקרא הוי ליה למיתני עיקר הדין דמילה עצמו דוחה שבת ואח"כ מכשירין לכך כתב שכבר תנא עיקר הדין לעיל והא דקתני ג"כ במשנה שלאח"ז משום דינים שנתחדשו שם כגון אם לא שחק מע"ש ואינך וק"ל:

או בא לפרש שלשון ר"א אומר משמע שבא לפלוג את"ק דאל"כ הל"ל אמר ר"א כמו אמר ר"ע מנין ואע"ג דבאורג נמי תני הכי באמת כ' שם רש"י דקאי לפלוגי אאורג דתנן באבות מלאכות וכן בתולין י"ל הכי וביותר בהנך תני עכ"פ וחכמים אוסרים והכא לא תני כלל פלוגתא דחכמים ואף דתני כלל אמר ר"ע חדא לא קתני ור"ע אוסר רק תני כלל משמע שהוא טעם וכלל ולא תני עיקר פלוגתא וגם א"כ משמע דרק ר"ע פליג ובכולה סוגיא אמרינן דחכמים פליגי לכך מפרש דקאי אפרקין דלעיל דתני וכל צורכי מילה עושין בשבת דמשמע דוקא צרכי מילה עצמה כדמפרש במשנה דלקמן אבל ולא מכשירין ואתא ר"א לפלוגי דאפי' מכשירין דחי ובא ר"ע ליתן טעם וכלל לדברי חכמים שהוא ת"ק דפירקין דלעיל ודוק בגמ' איבעיא להו טעמא דר"א וכו' ופירש"י וסיפא דמתניתן וכו' לכאו' דבריו תמוהין ונ"ל לפרש דבא לפרש דלא בעי אי טעמא משום חיוב מצוה לחוד ולא משום חשדא או משום חשדא לחוד דהא מסיפא מוכח דאית לי' טעם דחשדא וכי שלא בשעת הסכנה ליכא חשדא אלא הכי בעי אי טעמא משום ח"מ ג"כ ומשום חשדא או משום חשד לחוד וקפשיט לא אמרה ר"א אלא משום ח"מ אע"ג דנקט לשון אלא ע"כ הכי מתפרש לא אמר ר"א משום חשדא לחוד אלא משום ח"מ ג"כ דאל"כ למה לי עדים בשעת הסכנה וקפשיט נמי ממשנה כמ"ש מהר"מ דאל"כ למה לי' למיתני בשעת הסכנה הל"ל מגולה או ע"פ עדים ודוק:

בגמ' איבעי' להו עדים דקא' וכו' נ"ל דקאי אברייתא דקתני מכוסה ע"פ עדים ושם יש לפרש שיהא מכוסה על פיו וע"פ אחר שהיינו ודקא' היינו בברייתא ופשיט מהמשנה דקתני הלשון מכסהו ע"פ עדים משמע שהוא מכסה ע"פ עדים תרי ואפ"ה דחי דילמא ע"פ חד שאז הוא עדים במקום אחר וק"ל:

ברש"י בד"ה שש אנכי וכו' לכאו' משמע שהוא תרי טעמי ואינו במשמע לשון רש"י וגם הטעם השני אינו מוכרח מקרא אם לא ע"פ המדרש שהביאו תו' ואינו ברש"י לכן נלע"ד שעיקר הוכחתו הוא מאמרתך לשון יחיד דאל"ה דילמא קאי אכל התורה כפשטי' אלא שרש"י מפרש טעמא דקרא למה הי' שמח יותר על מצוה זו יותר משאר מצות והא שלא הביא ראית התוס' שמוכח מן למנצח על השמינית משום דא"כ הוי ליה להגמ' לאתוי גם האי קרא מדלא הביא אלא פסוק דשש אנכי משמע דמהאי קרא לחוד מוכח וק"ל:

בתוס' בד"ה ר"א אומר וכו' עד ועי"ל וכו' עד כדי למהר המצוה וכו' עיין במהרש"א שנ"ל שתי' השני דהכא פליג וסותר דברי התוס' שהקשו לקמן מר"ל ולכן נכנס בדוחקים ואני בעניי איני רואה שום סתירה דודאי מוכרח מגמ' לקמן בהכרח גדול דר"א שרי משום מיהור מצוה וא"כ תו לא קשה קושייתם שבכאן ותירצו כאן שפיר אמנם שם הקשו אגמ' גופא למה יהא שרי אליבא דר"א הא ר"א לא פליג אלא שמכשירין לר"א כמו מילה עצמו לרבנן ולרבנן אף במילה עצמה לא דחי משום מיהור המצוה כפשט ר"ל כל מקום וכו' משמע אף ע"י איחור וגם מדמקשה לקמן מיני' ומשני בדליכא אחר דוקא משמע אבל אם איכא אחר ויתאחר על ידו לא שרי וק"ל ועיין לקמן בע"ב מ"ש בדרך אחר לתרץ הסתירה ודברי התוס' ובתי' קושייתם דרך לימוד תלמידים:

אמנם נלע"ד לתרץ ק' התוס' קרוב לדבריהם והוא די"ל דר"א ס"ל אף שיכול לעשות בהיתר יש לעשותו ע"י חילול שבת משום חיבוב מצוה להורות ששבת נידחית מפני מילה והוי כחול כמו שסובר לעיל שצריך להביא מגולה משום ח"מ אע"ג דהוי פרהסיא אע"ג דאין ראי משם לענין חילול שבת עצמו יש לי ראי' גדולה דקא' לקמן במקומו של ר"א היו כורתין עצים וכו' משמע שהיו נוהגין כן וכן אמר עוד עיר אחת היתה בא"י אע"ג שלכתחילה היו יכולין לעשותה בחול ודאי ואם שכחו לא שייך מנהג אטו היו מנהגן לשכוח אלא ודאי שגם לכתחילה היו עושין כן משום חיבוב מצוה או אפשר שלא היו מקפידין לעשותו דלר"א לענין מכשירין ג"כ כחול שוי'