לשון הזהב שבת רלב

לצורך בזה אני אומר אין ניטלין אלא לצורך והיינו לצורך היתר המיוחד אבל מה שאתה מתיר לצורך דהיינו שמלאכתו לאיסור בזה אני אוסר לגמרי ושיעור דבריהם שאמרו אפי' כלי שמלאכתו להיתר לצו"ג ומקומו אין לשון אפי' לכאורה צריך פי' דלכאורה משמע לא מבעי' מלאכתו לאיסור אסור שלא לצורך ולצורך מותר וז"א דמלאכתו לאיסור אף לצורך אסור לדידי' אמנם לפמ"ש רש"י דאף מלאכתו להיתר לא שרי לצורך גופו אלא דוקא לצורך המיוחד לו וע"כ הך לצורך דקאמר אינו כמו לצורך דת"ק וכ"כ הר"ן בהדיא שהוא לכל צורך גופו ורב נחמיה אמר לצורך המיוחד וא"כ א"ש אפי' והוא ל"מ מלאכתו לאיסור שאינו מיוחד כלל להיתר ודאי אסור למלאכת היתר אלא אפי' מלאכתו להיתר סד"א שיהא מותר אף למלאכת היתר אחר כיון שמיוחד להיתר קמ"ל דלא אלא לצורך המיוחד לו וכ"ז אתי רש"י לפרש ודוק היטב כי הוא נכון לענ"ד ומדוקדק הכל:

בגמ' הני קערות לר' נחמי' היכי מטלטלינן כן הוא הגי' בכל ספרים שלפנינו וודאי ר"ל האיך אנו נוהגין לטלטל אותם וכי יפליג רב נחמי' אמנהג כל עולם ולפ"ז אין מקום לק' המהרש"א שהקשה הא קודם התרת כלים ק' לכ"ע די"ל באמת לא טלטלו אותן דל' מטלטלינן משמע דמקשה ממנהג וצ"ל שהי' הגירסא לפניו האיך מטלטלין וכן העתיק המהרש"א ור"ל דהקשה מאי עביד בהו דאין סברא שיצטרך להניחם על שולחן ולפ"ז הקשה שפיר אמנם אף לפ"ז י"ל ע"פ מ"ש התו' בעמוד הקודם בד"ה מקצוע דפשיטא דקערות וכוסות וכו' וא"כ ודאי אותן הכלים שהיו מותרין בעת ההיא היו הן מותרין כמו עכשיו אף לצו"מ בפרט שהוא צורך אף לצו"מ אף לרבה שלא התירו מתחילה אף מלאכתו להיתר לצו"מ היינו שאר כלים שהיו בכלל היתר אבל לא אלו שלא נאסרו מעולם ודאי היו מתחילה בהיתרן של סוף שלא מצינו שחידשו בהו ודוק ואפשר זה כוונת המהרש"א במה שכתב ויש ליישב ודוק:

בתוס' בד"ה הא ר"א וכו' עד ועי"ל עד והכי פריך במשילין עיין במהרש"א שכתב דר"י לא פליג אלא במלי דאורייתא ור"ל אבל במילי דרבנן מודה ר"י דאסור במכשירין והוא נגד הסברא דעכ"פ מדרבנן יאסר במילי דאורייתא ור"א מתיר תולין את המשמרת אמנם י"ל דחכמים עשו חיזוק יותר משל תורה תדע דאפי' באוכל נפש גופא אסרו המוקצה וכן לסמוך את הקדירה בבקעת אמנם אין ראי' גמורה ויותר נ"ל להפך ששם במילי דאורייתא אוסרין חכמים א"כ ודאי הא דנקט אוכל נפש בלבד היינו לאפוקי מכשירין אבל במילי דשבות אפשר חכמים מודים דמאי שמותר בא"נ מותר אף במכשירין והם בכלל אוכל נפש ודוק:

בגמ' אלא הא דתנן אין סומכין את הקדירה בבקעת וכו' עד הא ב"ש הא ב"ה וכו' לכאורה משמע מפורש דלדידן דקי"ל כב"ה אידחיא הך דאין סומכין וא"כ קשה על הרי"ף ורמב"ם שכתבו זה דאין סומכין להלכה והר"ן תי' דאידחא סוגיא זו מקמי סוגיא דביצה ולא ידעתי במאי אידחיא הלא הקושיא של סוגיא דכאן במקומה עומדת שהוא מלאכתו להיתר ובטור משמע שבא לתרץ דמיירי בבקעת לחה שאינו ראוי להסיק וכ"כ הט"ז בשם רש"ל להלכה ולא ידעתי האיך מפרשים הסוגיא דכאן דמאי מקשה הגמ' וגם אף לחה ראוי' להיסק גדול כמ"ש שם ולענ"ד נראה שאין כאן קשיא כלל ועולה כהוגן דברי הרי"ף והרמב"ם והסוגיא דלשם עם סוגיא דכאן והוא דהא דמשני ר' יוסף הא ר"א הא רב יהושע וכו' ופירש"י הא רב יהושע דמתיר טירחא משום איבוד ממון וכו' ר"ל משנה דמשילין כרב יהושע דג"כ מותר משום הפסד ומשנה דא"ב דמשמע אפי' במקום הפסד אסור כר"א אבל משנה דאין סומכין ודאי אתיא ככ"ע כיון דליכא הפסד גזרינן י"ט אטו שבת וכן לבתר דמשני הא ב"ש הא ב"ה היינו לתרץ רומיא דמשילין עם א"ב אבל מאין סומכין לק"מ אמשילין ושלא במקום הפסד אף ב"ה מודה דאסור אף דמותר הוצאה בי"ט אפ"ה גזרינן י"ט אטו שבת כמו בכל טילטול מוקצה בי"ט דאסור לב"ה ודוק:

. וא"כ ודאי יש לפסוק כן כדברי הרי"ף ורמב"ם דאסור לסמוך אף בבקעת יבישה וכסתם הש"ע ולא כט"ז ורש"ל כנלע"ד ברור:

ע"ב בגמ' אי מחמה לצל בהא לימא ר"א אף של תמרה ועיין ברי"ף ורמב"ם שפסקו דלדידן דקי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר אף של תמרה הוי מלאכתו להיתר ושרי אף מחמה לצל והרא"ש חולק ולכאורה מוכח מגמ' כהרא"ש דאל"כ מאי מקשה בהא לימא ר"א וכו' דילמא סבר כר"ש וא"כ צ"ע על הרי"ף ורמב"ם וכסיגנון זה מקשין תוס' על שיטת רש"י מהכא סוף פ' במה מדליקין ונלע"ד דאפ"ה מקשה שפיר דא"כ לימא ר"א הלכה כר"ש וכסוגיות כתנאי דבכל הש"ס או ליפלוגי בכיבוד גופא או בשאר דבר שאין מתכוין גופא ואמאי פליגי בטילטול הכלי וגם לשון אף משמע שהוא גרע יותר ולר"ש הכל אחד ובאמת עפ"ז מתורץ גם ק' התוס' שם הנ"ל ארש"י ודוק:

בתוס' בד"ה ורבא אמר אפי' בר"ה ומיירי שנשבר בע"ש יכו' ודאי שמואל דאמר רב נחמן משמו דשרי בחצר מיירי אפי' נשבר בשבת דשמואל ל"ל מוקצה מכרכי דזוזי לעיל בריש מכילתן והא דאמר רבא אפי' בר"ה אע"ג דמחמר יותר ואסר אפי' בחצר דשרי שמואל היינו במקום דשרי לדידי' בחצר שרי אפי' בר"ה ודוק:

דף קכה ע"א בתוס' בד"ה מחצלת גופא וכו' עד לרווחא וכו' עיין במהרש"א שביאר על נכון אמנם צריך פי' מאי זה הרווחא ונ"ל שהכי קאמר אסברה לי ר"ל שאפי' לדידי נמי שרי אפי' נשברה בשבת וק"ל:

בגמ' מתקיף לה רב אשי א"ה אדמפלגי בשברים וכו' נ"ל שנטר עד הכא דהנה י"ל לרבא דאזיל לטעמי' דאמר לעיל גבי מחט מדלענין טומאה לאו מנא וכו' אבל בגלמי מודה רבא אע"ג דלענין טומאה לאו מנא לענין שבת מנא הוא כיון דלענין טומאה הוי מנא ע"י יחוד הוי לענין שבת מנא בלא יחוד כמו בכל שברי כלים גמורים דבעי יחוד לענין טומאה אפ"ה הוי מנא לענין שבת כמ"ש התוס' לעיל ריש פרקין וה"נ י"ל לענין תנור דאי מייחד לו כך הוי מנא לענין טומאה ג"כ כמ"ש רש"י דטעמא לר"י הוא שלא נגמרה מלאכתו בהיסק והוי כמו גלמי אבל שבריו טהור דהא שוב לא יהא מייחד לתנור שנשבר