לשון הזהב שבת רלא

שפיר דס"ד דמיירי סתמא אין מטלטלין בשום ענין אבל הכא קשה לכאורה נ"ל משום שאזיל לשיטתי' דמחמה לצל אסור אף בכלי שמלאכתו להיתר וא"כ מאי רבותא דמדוכה אבל ז"א דמאי מקשה לרבא כיון דלרבא שפיר י"ל מחמה לצל וצ"ל דהוי ס"ד דסתם אין מטלטלין משמע לצורך ומחמה לצל לא מיקרי צורך וק"ל:

בתוס' בד"ה איתיבי' אביי מדוכה וכו' עד בשום ענין וצריך טעם למה רבה לא בעי לשנוי בצריך למקומו ורבא לא בעי לשנוי כר"נ ונ"ל דכל אחד בא לתרץ אף לדעת המקשה כמ"ש התוס' כ"פ הסוגיא ואביי דהקשה לרבה ע"כ ר"ל דאין מטלטלין מיירי בכל ענין דאל"ה לוקמה בצריך למקומו והשיב לו רבה אף לפי סברתך יש לתרץ כר"נ וכאן שהקשה לרבא ע"כ גם הוא הי' מפרש שלא מיירי בכל ענין ולא בעא לאוקמא כר"נ משני אף לפי סברתו ועל אביי גופא דס"ד הכא כך והכא כך צ"ל כמ"ש המהרש"א ע"ש והוא דבעי לאוקמא בתחילה כרב יהודא דמסתבר טפי דיתפרש הברייתא בכל ענין אבל לבתר דשני לי' רבה דאפ"ה לא מיתוקמא אליבא דר' יהודא מחמת הוכחה דרחת ומלגז ומתוקמא כר' נחמיה ס"ל לאביי דשוב יותר מסתבר לאוקמא אליבא דהילכתא ובצריך למקומו ולרבא מסתבר יותר לאוקמא בכל ענין וכר' נחמיה זה הוא תורף דברי התוס' והמהרש"א לענ"ד אבל כל מעיין ישפוט בצדק גודל הדוחקים וביותר לפירש"י שפי' והדר בי' אביי לרבה משמע ודאי דמעיקרא אביי אותבי' לרבה אלמא דסבר כרב יהודא מחמת הך משנה דמדוכה ולבתר דשני ליה רבה דאתי כר' נחמיה הדר בי' קשה טובא דהא איהו לא בעא לאוקמא כר"נ דא"כ מאי אקשה לרבא רק ס"ל דמיירי בצריך למקומו א"כ מעיקרא מאי קסבר להקשות לרבה ולאוקמה אליבא דרב יהודא דוקא אע"ג דידע די"ל בצריך למקומו ולבסוף מאי קסבר לבתר דשני ליה רבה כרב נחמי' דהדר בי' ואוקמה בצריך למקומו וגם שיקשה אביי שני קושיות מאי שידע שאינם קושיות דלרבה אקשה וידע שי"ל בצל"מ ולרבא אקשה וידע די"ל כר"נ וגם רבה ורבא שאין מתרצין בסיגנון אחד צ"ע לכן נלע"ד אליבא דשיטת רש"י פי' מרווח שלא יוקשה והשני קושיות של אביי יהיו חזקים ושני התירוצים ואוקימתות של רבה ואביי ורבא יעלו לסיגנון אחד:

והוא שוודאי אין סברא לומר שמשנה דמדוכה ועלי מיירי בצריך למקומו לחוד דהיכי נקט סתמא אין מטלטלין ובפרט דאביי ורבה סברי דזה מיקרי שלא לצורך וכן לרבא מחמה לצל והל"ל אין מטלטלין אלא לצורך כיון דסתם טילטול הוי לצורך והוי מוכח כרב יהודא וכן לאוקמא כרב נחמי' אין סברא שסתם משנה כיחידאה ושלא אליבא דהילכתא אף דמצינו כ"פ כן היינו היכא שאין ברירה אבל הכא מסתבר יותר שמוכח כרב יהודא ורחת ומלגז מיירי שייחדו לכך כמ"ש התוס' ובפרט משנה דעלי דתנן ושוין ב"ש וב"ה לומר דסברי כר"נ אלא שרבה תי' לו דבאמת אף לרבנן דר"נ שפיר אין מטלטלין בצל"מ והא דנקט סתמא אין מטלטלין הא מני ר"נ דרצה לשנות אליבא דכ"ע לכך נקט סתמא אין מטלטלין לכל מר כדאית לי' לרבנן בצריך למקומו ולר"נ אף בצריך לגופו ולא הי' יכול לשנות אין מטלטלין שלא לצורך כיון דלר"נ אף לצורך אסור ובפלוגתא לא קמיירי לכך סתים אבל אביי דלא ידע מזה שפיר אקשה לי' והי' סבר מחמת זה כרב יהודא שלא הי' יכול לאוקמא בצל"מ אבל לבתר דמשני לי' כר"נ ר"ל וגם בצל"מ הדר בי' לרבה ושפיר אקשה אף לרבא בשלמא לדידי איכא לאוקמא בצל"מ וכר"נ כמו דשני אבל לדידך קשה דכר"נ לחוד ליכא לאוקמא וכמ"ש ושני ליה מחמה לצל וגם כרב נחמיה ע"ד שכתבתי שינוי דרבה וא"כ הכל עולה בקנה אחד בלי שום דוחק ודוק היטב כי הוא נכון מאד לענ"ד ויש לכוין דברים אלו גם בתוס' שלא יצטרך לדוחקים הנראה לפי פשוטו בתוס' ואין להאריך והמבין יבין:

דף קכד ע"א בגמ' מאי לצורך ומאי שלא לצורך לפ"פ אין הבנה לקושיא זו אם לא שתאמר שהוא לשון שאלה באיזה אופן מיקרי לצורך אם דוקא לצו"ג או אף לצו"מ או כמה שפי' תוס' כ"פ בש"ס שאינו לשון קושיא אלא זה שר"ל הפי' אומרו אמנם לפי שיש כאן עוד כמה נבוכים בגמ' לפי פשוטו נלע"ד לפרש הסוגיא ויתפרש גם הקושיא שהוא קושיא חזקה ויתבאר הכל על נכון והוא שמאי שאמרו רבה ורבא בתירוצם וכלי שמלאכתו לאיסור וכו' אין לו מקום במשנה ומאי בעו בזה ואי משום פלוגתתן אין לו מקום כאן במשנה והוי להו לפלוגי בפני עצמן דהא לתרווייהו המשנה דמתיר לת"ק לצורך ושלא לצורך מיירי במלאכתו להיתר וגם מה שאומרים שניהם ואתא רב נחמיה למימר הוא אך למותר שעל רב נחמיה לא מקשה ושניהם שוים דאינו מתיר רק לצורך לכל מר כדאית לי' וגם מ"ש רש"י בדברי ר' נחמי' והאריך אין לו מקום כאן וכי רש"י דינא בא לאורוי הלא הוא פרשן ולא פסקן ומאי שייך לכאן:

לכן נלע"ד שהקשה חזקה מאי לצורך ר"ל כיון דתני שמותר שלא לצורך למה ליה למיתנא לצורך הל"ל כל הכלים ניטלין אף שלא לצורך וממילא זה הקושיא נופל אף לר"נ שה"ל למיתני ור' נחמי' אוסר ותו לא וגם אף עכשיו דתני לצורך ושלא לצורך ג"כ מיותר בדברי ר"נ דמה לו להזכיר לצורך מה שלא פליג לפי פשוטו הל"ל ר"נ אוסר שלא לצורך וגם מה לו להזכיר כלל לצורך בשניהם כיון דלא פליגי וגם יל"ד מאד כיון דלדברי שניהם ת"ק דמתיר לצורך ושלא לצורך מיירי דוקא במלאכתו להיתר וא"כ מאי כל הכלים הלא לא מתיר את כל ואפשר שזה ג"כ כוונת קושיתו כיון דתני כל הכלים מאי לצורך ומאי שלא לצורך דזה ודאי דמלאכתו לאיסור לא שרי שלא לצורך וא"כ מאי כל וע"ז תירצו דתנא נקט תרי בבי והיינו כל הכלים ר"ל אפי' מלאכתו לאיסור אך אם יש עליו תורת כלי ניטל לצורך לכל מר כדאית ליה לרבה רק לצ"ג ולרבא אף לצ"מ וזה דייק כל הכלים ושלא לצורך הוא בבא בפ"ע ולא קאי אכל רק שיש כלי שניטל אף שלא לצורך לרבה היינו לצ"מ ולרבא מחמה לצל וממילא נבין שהם כלי שמלאכתו להיתר וע"ז אמרו ואתא ר"נ למימר וכו' ר"ל שלא הי' יכול לומר ר"נ אוסר בשלא לצורך דהוי משמע בלצורך לא פליג וז"א דעיקר פלוגתתו בלצורך דמאי שמתיר ת"ק לצורך היינו כלי שמלאכתו לאיסור וזה ודאי אסור לרב נחמיה אף בצורך גופו כמו שמבאר רש"י אלא שיעור דבריו מה שמתיר אתה שלא