לשון הזהב שבת רל

באותו אופן שיצטרך טילטול מן הצד כיון דהוי רק כמו ניעור אמנם לענין זה הוי כמניח שאין מותר טילטול גמור וכן טילטול מן הצד למאן דאית לי' שמי' טילטול דלא הוי להניח באופן זה שיטלטול המוקצה זה הוא תורף דבריהם ודוק ומ"ש ועצמות וקליפין לא מסתיי' אע"ג דהוי רק ניעור ובניעור כ' התוס' בסמוך גבי טמן וכיסה דשרי צ"ל דמאי דשרי ניעור היינו משום דלא מסתיי' וכן טמן ג"כ לא מסתיי' ודוק אמנם הוא דוחק לעשות ג' חילוקים בזה ובגמ' לא משמע רק ב' שכח ומניח אבל לעשות עוד חילוק הג' שיהי' חצי מניח וחצי שוכח לא שמענו. אכן לענ"ד שיטת רש"י יותר מרווח בזה ולק"מ שכ' בפ' במה טומנין גבי טמן וכיסה שהביאו תוס' שאף לחצי שבת הוי מניח גמר ולכך אסור לטלטל הקדירה עם הכיסוי והא דשרי לנער היינו אפי' במניח כיון שאינו טילטול כלל אפי' מן צד ע"ש בדף נ"א בסוף ע"א בד"ה או שטמן והא שכתבו התוס' כאן להוכיח דאפי' ניער אסור מאבן שע"פ החביות כמ"ש בסמוך לעיל נשמר רש"י מזה ופי' בדף קכה ע"ב בד"ה ל"ש וכ' דקאי אסיפא דאם הי' בין החביות מגבי' ומטה על צדה וא"כ הוא ומטלטל החביות עם האבן טילטול גמור ע"ז אמר ל"ש אלא בשוכח אבל מניח אסור אבל ברישא דהוי רק ניעור אפי' מניח מותר ע"ש ואזיל לשיטתיה שבכאן ותו גם כאן בפוגלא ופגה מיירי במניח ואפ"ה שרי בניער כמ"ש רש"י הכא וטילטול מן הצד למאן דשרי דהוי כמו ניעור ודוק אמנם אי קשיא הא קשיא טובא שדברי רש"י סותרים את עצמם שהרי בדף קמב ע"ב עיקר מקום המשנה דאבן שע"פ החביות ול"ש בשוכח הנ"ל פרש"י בהדיא דבמניח אסור אפי' להטות על צדה וסותר את דברי עצמו שבדף קכה ושבפ' במה טומנין וכאן שכ' ניעור שרי וגם מהגמ' דף הנ"ל מוכח ג"כ כמ"ש שם שהרי גבי מעות שעל הכר אמרו ג"כ שם ל"ש הנ"ל במניח אסור ושם לא תני סיפא אלא רישא דנוער את הכר אפילו הכא מניח אסור והוא קושיא עצומה לדברי רש"י הנ"ל בדף קכה ופ' ב"ט וכאן וקשה מאד לומר שרש"י חזר בו שם וכאן נעלם ממנו דברי הגמ' דלשם אמנם נלע"ד שעמדתי ת"ל על אמתתן של דבריו ואלו ואלו דא"ח ונכונים מאד:

והוא שרש"י כתב שם הטעם דבמניח אסור להטות על צדה שאף חביות נעשה מוקצה וכ"כ גבי כר ע"ש ור"ל אף דמה שמנער את אבן אינו איסור כלל כמו שכתב כאן וכ"פ כיון שחביות וכר המה מוקצים מחמת שעשאן בסיס ומה שמטה את החביות הוי ודאי טילטול לחביות שהרי אפי' בניענוע מוקצה אסור וצ"ל אף שי"ל שלא הקצה את החביות שהרי יכול לשתות ממנו ע"י ניעור כיון שהניח בכוונה ודאי הי' דעתו שלא לשתות ממנו והקצה אותו אף אם הי' דעתו ליטלו בשבת כמו כיסה הטמנה בדבר שאינו ניטל כיון שעשאו בסיס והקצהו עכ"פ לבין השמשות אתקצאי לכולה יומא אמנם כל זה הוא לרב יהודא דאית ליה מוקצה אף במה דחזי ליה כגון חמרה דעיסקא וכרכי דזוזי ואינך וכן נר שכבה אבל ודאי לר"ש דל"ל מוקצה גבי כל הנהו ודכוותי' דס"ל לא מקצה אינש מאי דחזי לי' וגם גבי נר שכבה אע"ג דהוקצה לביה"ש ס"ל דלא אתקצאי לכולה יומא ודאי חביות וכר אין נעשים מוקצה אפי' הניחו לכל היום ומכ"ש היכא שהי' דעתו ליטלו בשבת רק האבן הוקצה במניח שלא לטלטלו טילטול גמור ע"י החביות וכר כמו בשכח אבל מטה על צידו ודאי שרי כיון שחביות וכר איו מוקצים ובזה ממילא רווחא שמעתא שעולים דברי רש"י יפה ששם בדף קמב ע"ב אמר רב זה הלא שנו דחביות וכר ורב ס"ל כר' יהודא כידוע כ"פ במכילתין לכך פירש"י דקאי גם ארישא אניעור וכתב רש"י שהרי החביות עצמו מוקצה וכן גבי כר שפיר אמר רב ל"ש ואסור ניעור במניח כיון שהכר מוקצה לדידי' דס"ל כר"י ומוקי למתניתן אליבא דהילכתא. אבל הכא בדף קכה ע"ב אמר ר' יוחנן להך לא שנו דחביות ור' יוחנן כר"ש ס"ל כידוע ולא הוי חביות מוקצה ע"כ אסיפא אמר לי' והוצרך רש"י לפרש אסיפא ולכך באמת ר"י לא אמר הל"ש גבי כר דליכא סיפא ולכך בפ' ב"ט שנקט הגמ' דינים אליבא דהילכתא ואנן קי"ל כר"ש כתב רש"י ג"כ דניעור שרי אף במניח רק טילטול אסור במניח וכן כאן בשמעתין רב נחמן ג"כ ס"ל כר"ש פירש"י דניעור ודאי שרי אף דע"כ איירי במניח דבשוכח אפי' טילטול גמור שרי ואיך פליגי מן הצד וא"כ דברי רש"י נכונים וברורים ומוכרחים כפתור ופרח בכל מקומם ודוק היטב כי הוא נכון לענ"ד וישר:

בתוס' בד"ה מדלענין טומאה לאו מנא תימא הא דתנן לקמן וכו' עיין במהרש"א שהקשה אמאי לא הקשו מן מהמשנה שבסמוך קנה של זיתים ע"ש שהאריך ואני תמה וכי יש ה"א לומר שרבא יסבור כל שאינו מקבל טומאה מחמת גזירת הכתוב אף שהוא כלי יאסר לטלטל בשבת מה זה טעם הגע בעצמך כלי גללים וכלי אבנים יאסר וגם הוא משנה מפורשת הכוש והכרכר וכן רחת ומלגז שמותר לטלטל אע"ג דודאי לא מקבלי טומאה שהם פשוטי כלי עץ רבא לא אמר אלא מדלענין טומאה לאו מנא הוא ולא אמר מדאינו מקבל טומאה לענין שבת אסור לטלטל מפני שאין בו טעם ובא לומר מילתא בטעמא מה שלטומאה לאו מנא שמש"ה אין מקבל טומאה שבטל מיני' תורת כלי או לא נגמר או שאינו כלי או שנשבר לענין שבת נמי אסור וזה הסברא נותנת דכמו שבעינן כלי לטומאה כך בעינן כלי לשבת ואל"ה הוי מוקצה לכך מקשו תוס' משברים דנמי טהור מחמת שבטל מתורת כלי אבל קנה שטעמו מחמת פשוטי כלי עץ א"כ הוי כלי לק"מ ששם הוא טהור מחמת גזירת הכתוב דאיתקש לשק ומאי שייך זה לשבת ודוק:

ע"ב ברש"י בד"ה מקבל טומאה דכלי הוא שעב בראשו ואם לאו לא דמי לכלי ע"ש דבריו תמוהין בטעמו שהרי הטעם הוא משום מקבל ואינו מקבל כדאי' בגמ' ופירש"י עצמו וצ"ל שבא לפרש ע"פ ס"ד דמקשה כדרכו ובא לתרץ שקשה ל"ל להקשות ולומר מ"ט דומיא דשק בעינן תיפוק לי' ממתניתן גופא דאם נאמר דפשוטי כלי עץ מ"ט דסיפא והוי לי' לאקשוי מ"ש רישא ומ"ש סיפא לכך כתב רש"י דהוי ס"ד משום דדמי לכלי ולא דמי הוא וק"ל:

בגמ' איתיבי' אביי מדוכה וכו' והוא תמוה וכי לא ידע שי"ל מחמה לצל כמו לדידי' בצריך למקומו כיון דגם אליבי' לא מיירי בכל ענין בשלמא לעיל לרבה מקשה