לשון הזהב שבת רכט

נוטלין ולא מחזירין בחדא מחתא אלמא לא נוטלין דומיא דלא מחזירין וע"כ קסבר יש גם סתירה בקרקע ודלא כר"ש קשה רישא ממ"נ ודוק:

בתוס' בד"ה לעולם קסבר וכו' ופריך והא נמי נוטלין קתני עיין במהרש"א מה שדחק מאד לפרש מלת נמי ואין להאריך בסתירתו וגם מה שפי' בגוף הקושיא שנוטלין בוי"ו לא משמע טילטול הוא דחוק ולענ"ד נ"ל דהכי פריך דהא בסיפא ע"כ לפי' התוס' צ"ל הסיפא דלא נוטלין ג"כ שאין מטלטלין קשה חדא כיון שאין מטלטלין ל"ל אין מחזירין איך אפשר להחזיר בלא טילטול ואף אם נדחוק לומר דתנא לא נוטלין מדרבנן ולא מחזירין דאורייתא מלבד שהוא דוחק גדול לא הוי דומיא ועיקר קושייתו הוא מחמת דומיא דלא מחזירין דאל"ה לא הוי מקשה כלום כמ"ש לעיל בפי' בשלמא דדילמא סבר כר"ש עמ"ש בסמוך וא"כ מאי מתרץ וצ"ל ודאי לפי' התוס' דלא נוטלין היינו סתירה דומיא דמחזירין או קאי לשניהם שאין נוטלין בסתירה ואין מטלטלין וא"כ פריך שפיר והא נמי נוטלין קתני ברישא כמו בסיפא וקאי ג"כ אסתירה דומיא דסיפא ודוק. ובענין עיקר ק' התוס' נלע"ד דפירש"י יותר מרווח בקושית אבל וכן נוטלין קתני ומה שמקשים מסיפא י"ל דאיך שייך להקשות דומיא דסיפא כיון דמשני דתני ברישא שניטלו ובסיפא נוטלין ואי משום דתני נוטלין גם ברישא היינו קושייתו ור"ל למה לנו להגי' ומכ"ש לפי גי' התוס' הא נמי נוטלין קתני לפירש"י מרווח יותר שזה ק' הגמ' הא ברישא נמי קתני נוטלין כמו בסיפא וכק' התוס' אבל לאביי באמת לא הוי דומיא דסיפא כיון שניטלו או מגי' דהכא פירושו והא דלא קתני גם בסיפא נוטלין ולא מחזירין ומפרש ג"כ שניטלו כמו ברישא ר"ל דצ"ל ג"כ למה ליה למיתני כלל שניטלו הל"ל סתם לא מחזירין צ"ל כמו במשנה שנתפרקו וה"נ אשמועינן אף שניטלו אף בחול הוא רק אין מחזירין אבל לטלטל שרי מדאוסר להחזיר אבל בסיפא אף בטילטול אסור כדתנן בדלתות הבית ועיקר אין מחזירין היינו מדאורייתא תני גם לא נוטלין מדאורייתא ודוק:

בתוס' בד"ה ורחת ומלגז וכו' עד משמע דס"ל הכי עיין מהרש"א מה שהקשה ול"נ דודאי ק' התוס' גם מזה אלא שבאו לפרש שלא תאמר כיון שהדין דכלי קיואי אמר משמיה דשמואל וליה לא ס"ל א"כ גם מאי דבעו מיניה כובד עליון הוא ג"כ אליבא דשמואל מאי אמר ביה והי' מסופק אבל איהו ס"ל אף כלי קיואי אסור לכך כתבו שהלשון ורפיא בידיה משמע שהי' בידו מסופק איך להורות למעשה דאי אליבא דשמואל הל"ל לא ידענא וא"כ משמע דס"ל גם הספק וגם ההיתר דכלי קיואי ודוק:

והא דפשיטא לי' להתוס' שרב יהודא עמד בדבריו ועי"כ נכנסו לקושיות ודוחקים ולא רצו לפרש דרב יהודא הדר ביה לגביה דרבה מחמת קושיתו כאן דאקשי ליה כמ"ש אמר ליה רבה ולא השיב לו ולא הי' קשה מידי לפי פשוטו משמע בלשון תוס' שלא הי' נראה להם לומר שרב יהודא הי' מפרש המשנה ולא ידע הסיפא אמנם יותר נ"ל לפרש שהוכיחו מדאותיב אביי לרבה משמע שהי' סובר כר"י והקשה לרבה שאינו סובר כן דאל"כ הל"ל ורמינהו או ת"ש מדאותיב לרבה דוקא וכ"כ רש"י בעמוד שאח"ז שאביי הי' סובר כר"י מהאי טעמא ע"ש ואי ר"י גופא איתותב ממשנתינו ואביי שמעה שע"ז הקשה לו איך רצה לסבור כן ודוק:

בא"ד דמלאכת היתר שלהן גרוע וכו' נ"ל דזה דוקא לר"י דמוכח כן אבל אביי הי' סובר עדיפא מר"י דאפי' למלאכה חשובה אסור לצורך גופו שהרי הקשה על רבה ממדוכה ועלי והי' סובר ע"כ דמדקתני סתמא אין מטלטלין משמע בשום טילטול אף לצורך גופו דאל"ה לא הי' מקשה כלום דילמא מיירי לצורך מקומו וכיון דקתני סתמא משמע אף למלאכה חשובה ודוק:

דף קכג ע"א בגמ' מיתיבי' אביי מדוכה וכו' וכן עלי וכו' עיין בע"ב מה שנבאר בעזה"י:

ברש"י בד"ה הני נמי עלי ומדוכה נראה שהי' הגיר' בפני רש"י מפורש הני נמי כמו שהעתיק לכך הוצרך לפרש דקאי נמי אמדוכה אמנם הקשה המהרש"א בע"ב שהוא נגד הגמ' שאמר רבה גופא לקמן בדף שלאח"ז אר"א דאמר קודם התרת כלים נישנו ופליג עלה ואמר מדוכה כר"נ ולא אמר משום דקפיד עלה ונ"ל מלבד שלפי פשוטו י"ל דשם אמר קודם ששמעה להא דרב חיננא בר שלמי' וכו' כמו שבכאן תירץ כר"נ קודם ששמע ומעשה דכאן הוי לאח"כ אמנם יש לתרץ בדרך נאות ע"פ הסיגנון שכ' התוס' כ"פ בש"ס אף שהי' יכול לתרץ באופן אחר ע"פ האמת היכי שיכול לתרץ גם ע"פ דעת המקשה מתרץ יותר שאף לפי דעתך לק"מ והוא שראה את ר"א שם חושב הנך שנישנו קודם התרת כלים ולא חשב עלי ג"כ אלא דסבר כרב חיננא בר שלמי' ועלי קפיד עליה וא"כ למה חשב מדוכה ע"כ ס"ל דעל מדוכה לא קפיד והשיב לו אף לפי סברתו לא קשה די"ל דאתי כר"נ אבל באמת רבה סבר דאף מדוכה קפיד כיון דאמר הני נמי ודוק:

בתוס' בד"ה פגה שטמנה בתבן במניח ע"מ ליטלו איירי וכו' עיין מהרש"א שהקשה אמאי לא הקשו גם הכא כמו אח"ז בפוגלא דא"כ אפי' טילטול גמור שרי ותירץ בדוחק ולא ידעתי מאי קושיתו דודאי הא דשרי טילטול גמור גבי שוכח היינו שמטלטל את ההיתר אף שהאיסור עליו כמו שם גבי חביות וכר וא"כ גבי פוגלא שג"כ מטלטל את הפוגלא אף שהחול עליו הקשו שפיר אבל כאן שאינו מגולה מקצתה וצריך לטלטל את התבן שהוא האיסור בידו או ע"י כוש למאן דאסר טילטול מן הצד זה לא נשמע ודוק:

אף שבגמ' מדמה אותם שפריך מפוגלא אפגה היינו מכ"ש כיון דאף בפוגלא אסר ר"נ מכ"ש פגה וגם הוא לענין טילטול מן שמי' טילטול אבל לענין טילטול גמור בשוכח ודאי לא הותר אלא לטלטל החביות והכר אף שאבן ומעות עליו ולא לטלטל האיסור ודוק בתוס' בד"ה האי פוגלא וכו' עד אפי' ניעור לא שרי וכו' ר"ל כמ"ש התוס' לעיל דעל משנה אבן שע"פ החביות מטה על צדה והיא נופלת דהוי רק ניעור קאמר ל"ש אלא בשוכח אבל מניח נעשה בסיס ואסר אפי' ניעור וע"פ זה הוצרך תו' לתרץ דהכא מיירי במניח לחצי שבת דהוי לענין זה כשכח להתיר בניעור או בטילטול מן הצד למאן דשרי דהוי כניעור ולא אמרינן לא הוי להניח