לשון הזהב שבת רכז

פוטר צידת נחש ודוגמתו משום אין מתכוין הלא הוא גופיה פסק גבי אין מתכוין שאם הוא פסיק רישא ולא ימות חייב אף שאין עושה מלאכה זו בידים מכ"ש הכא שצד בידים אין לך פ"ר יותר מזה וצ"ל דס"ל כפי' הערוך שהביאו התוס' לעיל בדף קג ע"א גבי דעביד בארעא דחברי' דבל פ"ר שאין לו הנאה ממנו כגון בשדה חבירו הוא פטור וגם לדידיה הוא מוכרח פי' זה דליכא לפרש כפי' התוס' שפטור משום מלאכה שא"צ לגופא דהא פוסק דחייב ואיך יפרש הגמ' סתם משנה דלא כהילכתא אלא ודאי כפי' ערוך וא"כ ה"נ כיון שאין צריך להצידה והריגה רק שלא ישכנו הוי פ"ר דלא ניחא כיון שאין לו הנאה וא"כ פטור משום אין מתכוין וזה הפי' בגמ' כאן ושם דהוי מלאכה שא"צ לגופה ר"ל כיון שא"צ לגופה לא מחייב משום פ"ר והוי דבר שאין מתכוין לכך לר"ש פטור ולר' יהודא חייב ובזה פוסק הרמב"ם כר"ש ותו לק"מ כל הקושיות ודיקדוקים כאן וגבי צידה ומפיס מורסא וכן בצירוף ברזל בפ' י"ב מה"ש א"צ לדוחקים שכ' המ"מ ודוק היטב כי נ"ל נכון לענ"ד:

דף קכב ע"א ברש"י בד"ה אבל מכירו אסור קס"ד וכו' עיין מהרש"א שפי' נכון במ"ש קס"ד אמנם עדיין צריך ביאור דלשון קס"ד משמע דלמסקנא ודאי אינו כן והכא הוא רק רבא סובר כן אבל אביי הא ס"ל כן גם למסקנא דאף בנר וכבש אסור אם עשאו בפניו וע"כ משום הך טעמא כיון דמכירו עשאו מתחילה גם אדעתא דישראל ומאי שייך קס"ד בדבר שיש בו פלוגתא ונ"ל לפרש דגם לאביי הי' ס"ד דמקשה שלא כמסקנא והוא דהנה יל"ד אליבא דאביי היכי נקיט בברייתא סתמא ואם הי' מכירו אסור הא אם מילא שלא בפניו מותר וגם למה נקט בברייתא עשבים ומים ולא נקט נר וכבש לרבא ניחא דמשום דבעי למינקט בסיפא ואם הי' מכירו אסור דלא שייך בנר וכבש אבל לאביי קשיא וצ"ל דגם לאביי ודאי יש לו הך סברא דשמא ירבה וא"כ גבי עשבים ומים אף שעשאו שלא בפניו אם מאכיל ומשקה בפניו אסור משום שמא ירבה בשבילו לכך נקט סתמא אם מכירו אסור אף שעשאו שלא בפניו כיון דמיירי דמשקה לפניו כדנקט אחריו בכולהו אבל לגבי נר וכבש אם עשאו שלא בפניו מותר להשתמש ולירד כיון דלא שייך שמא ירבה ולכך לא נקט להו בברייתא וכמ"ש לרבא אלא דאביי מוסיף מסברתו דאם עשאו בפניו אף בנר אסור משום שעשאו מתחילה גם לצורך ישראל וע"כ גם זה לא הוי ידע המקשה דאל"כ כיון דידע החילוק בין עשבים ומים לנר וכבש גבי שמא ירבה מנ"ל להקשות דילמא לא אסור אלא משום שמא ירבה אלא ע"כ דהוי ס"ד דליכא איסורא אלא משום שעשאו מתחילה לצורך ושפיר כתב קס"ד דרק משום זה אסור ודוק:

ובמ"ש שגם אביי מודה לרבא דאף שעשאו שלא בפניו היכא דאיכא למיחש לשמא ירבה כגון במים ועשבים אף שעשאו תחילה שלא בפניו אסור ליהנות והוא מוכח מהברייתא בשתי הוכחות כמ"ש ממילא מתורצין דברי הרמב"ם פ"ו מה"ש שכתב גבי מים ועשבים במכירו אסור והקשו עליו מפרשיו למה לא כתב דשלא בפניו מותר כאביי דמשמע דרבא מודה ונהפוך הוא כאשר הוכחתי וגם נראה שהם מפרשים דשלא בפניו היינו שמשתמש שלא בפניו אמנם מזה לא איירי אביי כלל שהרי המקשה הקשה מכבש דס"ד דטעמא דאסור במכירו משום שעשאו מתחילה גם אדעתא דישראל כמ"ש רש"י וע"ז תירץ אביי שבאמת אם עשאו בפניו אסור מטעם זה רק שעשאו שלא בפניו וכן משמע מהברייתא הואיל שלא בפניו עשאו נרד בו וכ לקמן אדעתא דרובא מדלקי משמע שקאי על תחילת הדלקה ורבא פליג אף אם עשאו בפניו שי"ל שעשאו גם אדעתא דישראל ג"כ שרי כיון שנר לא' נר למאה והנכרי משתמש בו כמו שנבאר ואהא מקשה ממסיבה ומשני דהתם אדעתא דרובה לחוד מתחילה מדליק כיון שהוא לא משתמש אכן במקום שיש למיחוש שמא ירבה מודה אביי לרבא אף שעשאו שלא בפניו אסור כמו שהוכחתי מן הברייתא ומרש"י וא"כ דברי הרמב"ם ברורים ודוק:

בתוס' בד"ה ואם בשביל ישראל וכו' עד ואע"ג דישראל המבשל וכו' ר"ל לחד מ"ד שרי אף בשבת לאחרים אבל לדידיה ודאי אסור לכ"ע לכן לולא דבריהם לא הוי קשה אמשנה די"ל דה"נ אסור היינו לדידיה ולא לאחרים אבל אחר שכתבו דהכא אסור לכ"ע כיון שהוא דאורייתא קשה דה"נ המבשל דאורייתא ודוק. בא"ד ולא דמי להא דאמר לעיל וכו' ר"ל אע"ג די"ל דמתני' אתי כר"ש וגם כיבוי הוא דרבנן כמ"ש לעיל בד"ה אין אומרים לו כבה עכ"פ לדידיה אסור ליהנות ולא אמרו שם שהוא צריך לצאת מביתו או שלא יאכל האוכלין שהציל בכיבויו אהא תירצו שהכא הישראל ניהנה מן מעשה הנכרי שעשאו מחדש שלא הי' קודם משא"כ בכיבוי אינו מעשה חדש רק הציל מהפסד דבר שהי' קודם לא נאסר בהנאה דוגמא מה שאמרו בתחומין פירות שיצאו וחזרו לא הפסידי היתרן הראשון ובהביאן מחדש אסור למי שהובאו בשבילן ודוק:

או יותר נ"ל כמ"ש המ"א א"ח סי' רע"ו סעי' א' וסעי' ד' דגם מתחילה צריך למחות בידו אם הוא של ישראל ובא להדליק בשבילו וי"ל דמאי דנקט במשנה אסור שגם בתחילה הוא אסור להניחו להדליק ושפיר מקשים בפשיטות טפי למה שם א"צ למחות ודוק:

בתוס' בד"ה משקה אחריו ישראל וכו' עד דווקא להשקות בהמתו וכו' וכצ"ל דמש"ה נקט מילא מים דהיינו מבור ולא נקט הביאם דרך ר"ה בלא בור משום דשם אף בבהמתו שרי והא שלא הביאו ראי' זו דאיכא למידחי אורחא דמילתא קתני וק"ל:

בא"ד מיהו לענין אותו ישראל וכו' ר"ל א"כ ע"כ אין לחלק שהרי מצינו בכולא ש"ס חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה רק במקום שחלקו חכמים בפירוש כגון הכא דתני אסור משמע לכל ובתחומין נקט למי שהובא בשבילו דוקא אבל במקום שלא מצינו חילוק אין לנו לחלק והוי ראייתו חזקה וק"ל:

בא"ד כגון שמביאם דרך ר"ה או מרה"י לר"ה וכו' נלע"ד ברור דלכך נקט שהביאם ולא נקט מילא מבור שהוא רה"י לר"ה כמו שנקט המשנה וברייתא דלפי' ר"י לאו דוקא בור ה"ה אם הביאם מר"ה לרה"י או להיפך אע"ג שהי' יכול להביא בהמתו שם ולהשקות אסור דהא באדם אע"ג שהי' יכול לשתות אף בבור ע"י מטפס ואפ"ה אוסר ר"י ומהרש"א כדי לתרץ את ראיית הר' אלי' לראי' מפירות שיצאו כתב שגם ר"י מודה היכא שהי' יכול