לשון הזהב שבת רכו

בתוס' בד"ה כל המזיקין אע"ג דתנן במתניתן ר"ל אע"ג דרב יהודא פליג ודאי הלכה כרבים שהוא סתם משנה ותירצו משום דמפרסמא מילתא וכו' ר"ל אליבא דר"ש שהוא מדרבנן שייך לחלק בין מפורסם או לא ולכך פליג רב יהודא דאזיל לשיטתיה דהוי דאוריי' ואין לחלק ולכך חשש מחטאת ולכך הקשו ג"כ בתחילה מסתם משנה אע"ג דר"י פליג משום דאזיל לשיטתי' ואנן ס"ל כר"ש ודוק בתוס' ברצין אחריו וכו' עד תפשוט מהכא דלא שרינן אלא ה' בלבד וכו' ע"ש תימה גדולה בעיני הלא ודאי רבי הי' בא"י והוא נחש שבא"י מן החמשה ואם לומר שתפשוט דשפיר עביד מלבד שאין משמע כן מלשונם לק"מ דילמא סבר כר"י וצ"ל דק' התוס' דרצה לפשוט מרב ינאי דשפיר עביד והוא שרי אף צירעה ונחשים ועקרבים ודוק:

דף קכב ע"א בגמ' כבש למה לי פירש"י דהוי דומיא דנר והוא תימה אפי' לא הוי דומיא דנר ג"כ קשה דמוכח ממים ומאי בעי רש"י בזה ונ"ל אחר שנדקדק בגמ' דאמר אבל מים ליגזור וכו' למה לא עביד צריכא להיפך דנתני מים ולא בעי נר וצ"ל משום דגבי מים קאמר לקמן במכירו אסור וצ"ל דזה מיקרי במשנה בשביל ישראל על גבי מים דאל"ה היכי קתני סתמא וא"כ קמ"ל בנר דאף מכירו שרי משא"כ במים וא"כ קשה מאי מקשה גבי כבש דילמא קמ"ל דאף מכירו שרי לכך כ' רש"י דזה מוכח מנר ודוק:

אמנם זה אליבא דרבא דשרי בנר וכבש אף במכירו אבל לאביי דאסור הדרא קושיין לדוכתא ניתני מים ולא בעי נר ונ"ל משום סיפא דה"א בנר אפי' בשביל ישראל מותר אם משתמש גם הנכרי ובזה מתפרש גם דברי רש"י בכבש בסיגנון הנ"ל ומובן ואין להאריך ודוק:

שייך לעיל בעמוד הקודם בענין הריגת המזיקים דריב"ל ע"ש בהתי' שמשני רב יוסף ברצין אחריו וד"ה וע"ש בפירש"י ותוס' אמנם תימה גדולה על הרי"ף ורמב"ם פי"א מה"ש שפסקו שאף לרב יהודא שרי בהנך חמשה להרוג אף באין רצין וכ' רש"י בהרי"ף שאף באין רצין איכא פ"נ והוא נגד הגמ' דאמר אילימא ר"י הא אמר מלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' ודאי ר"ל דלדידיה ליכא למישרי אף הנך ה' באין רצין כיון שהוא חיוב דאורייתא ומדברי מפרשיו הכ"מ ול"מ נראה שאף שהמקשה סובר כן לדברי התרצן שמתרץ ברצין אחריו בשאר מזיקין מותר אף לר"י ה"ה בהנך ה' אף באין רצין שרי אף לר"י והוא תימה דהיכן נרמז בדבריו דאי משום דשרי ברצין לר"י אף המקשן סבר כן כמ"ש רש"י אפ"ה הקשה אילימא ר' יהודא וכו' וגם ע"כ אינו סובר כן דא"כ ל"ל לשנוי ברצין אחריו לימא דריב"ל מיירי באין רצין כר"ש וברייתא כר"י כמו שר"ל אלימא ר"י ור"ל ולא יוקשה אריב"ל דסבר כר"ש האמר וכו' וכיון שהתרצן אינו סובר כן ל"ל לשנוי כלל ברצין וגם כיון שבמקשן סברא מפורשת והתרצן אינו חולק וא"צ לחלוק מה"ת לומר דפליג והלח"מ נראה שבא לתרץ זה ע"ש והוא תמוה ואין להאריך בקושיות ונלע"ד לתרץ אחר שנקדים מ"ש לעיל לתרץ קושיות התוס' על פירש"י והרמב"ם והרי"ף מפרשים פירש"י בהדיא ודאי ס"ל לתרץ מק' התוס' כמ"ש אמנם עדיין הדיקדוק במקומו עומד שהקשו התוס' דמאי שייך אנא מתרצינא לה דמשמע להברייתא ודאי יש ליישבו לפירש"י דה"ק אנא מתרצינא להברייתא שלא יוקשה אריב"ל דאיהו מיירי ברצין וברייתא באין רצין אבל הוא דוחק כיון שלא פי' כלום בבריי' פי' אחר מהמקשן שג"כ מפרשה באין רצין כמ"ש רש"י לא שייך לשון זה ועוד יל"ד מאי שייך וד"ה הא לר"ש שרי אף באין רצין כמ"ש רש"י והל"ל ורב יהודא או אפי' לר"י לכן נ"ל שהרי"ף ורמב"ם מפרשין ע"פ פירש"י ולא יוקשה כלום והוא שהמקשן ודאי הי' סבר שלרב יהודא אין להתיר בשום אופן להרוג באין רצין כמ"ש רש"י אף בהנך ה' ולר"ש יש להתיר אף באין רצין בכולם כיון שהוא רק מדרבנן ור"ל משום צערא שרו רבנן ולא גזר ומפני זה הי' מכריח שהבריי' ע"כ אתי כר"ש ואפי' הכי לא שרי אלא בהנך ה' והקשה אריב"ל והשיב רב יוסף אנא מתרצינא להברייתא דלא כוותך שבאמת אין שום חילוק בזה בין ר"י לר"ש דכל היכא דאיכא צד פיקוח נפש שרי אף לר"י וכל היכא דליכא צד פיקוח נפש אסור אף לר"ש דמאי צערא איכא וריב"ל לא שרי אלא ברצין וד"ה ר"ל בין לר"י ובין לר"ש ברצין שרי ובאין רצין אסור וברייתא ממילא דמיירי באין רצין ג"כ ד"ה דהא לא שני אלא ריב"ל מיירי ברצין וברייתא באין רצין וחד דינא אית להו ה' באין רצין והשאר ברצין ואפשר דד"ה קאי גם אברייתא כיון דשני ברצין אחריו אריב"ל ור"ל וברייתא באין רצין וד"ה הם שניהם ודוק:

אמנם גוף הסברא להרמב"ם הוא דחוק כמ"ש מפרשיו דלמה נתיר לר' יהודא מלאכה דאורייתא בהנך ה' באין רצין וכמו שאמרו בגמ' למקשה ומשמע שהוא מוכרחת וכן מביא הכ"מ בשם רמ"ך שתמה עליו למה נתיר להרוג כל המזיקין אף שאין ממיתין רק נושכין לר' יהודא כיון דליכא פ"נ והכ"מ תמה עליו דמנ"ל ומשמע מדבריו שהרמב"ם מיירי בהנך דממיתין אלא שאין נושכין תמיד ואני תמה על תמיהתו שהרי הרמב"ם כתב להדיא בפרק הקודם גבי צידה שהמזיקין נקראים מה שאין ממיתין בנשיכתן וכן כאן משמע מדבריו ולפירושו זה הוא החילוק בין הנך ה' לשאר אמנם אחר עיוני בדבריו בפרק הקודם גבי צידת נחש ושאר הממיתן נראה לי ברור שלק"מ אדבריו וא"צ לכל זה ועמ"ש לעיל בדף קז ע"ב מה שתמוה בדבריו שהתיר צידת נחש ופוסק כר' יהודא ותורף טעמו דשרי משום שאין מתכוין אע"ג שצד ממש בידים כיון שעיקר כוונתו הוא כדי שלא ישכנו הוי דבר שאין מתכוין וכן מפורש בדברי הרמב"ם בהדיא שם גבי צידה וכן משמע קצת מלשונו כאן וא"כ גם כאן בהריגת הממיתין באין רצין והמזיקין ברצין כיון שהוא דבר שאין מתכוין ממש כמו צידה והוי מתעסק שלא ישכנו אלא שהוא לכאורה נגד הגמ' שאמר אי ר' יהודא האמר מלאכה שא"צ לגופה חייב עיין לעיל מה שתירץ המ"מ גם לעיל דאמר בגמ' ג"כ גבי צידת נחש ומפיס מורסא מני ר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור ע"ש מה שהבאתי תירץ המ"מ וגם אני כתבתי לתרץ ב' פנים ובכל אלו אין מתורץ כאן. אכן כעת נ"ל לפרש גם כאן גם לעיל בפי' יותר נאות וא"צ לכל הדוחקים לעיל והוא שהנה קשה בדברי הרמב"ם איך