לשון הזהב שבת רכה

מחמת שביתת שבת מאי ראי' וגם כאן הך דתינוק יונק מייתי ראי' על שבת וגם כאן מוכח דאין חילוק שאמר ש"מ אוכל נבילות ב"ד מצוין להפרישו היכי מוכח מכאן על נבילות ולומר שאין חילוק קשה הא כתיב קרא ומיני' יליף שביתת עבדו ובהמתו וכן הוא מפורש במדרש אתה ובנך ובתך אלו הקטנים או אינו אלא גדולים כבר מוזהרין הן ע"ש וצ"ע והי' נראה לי לומר דשביתת בנו דקרא איירי אם עושה עמו בידים המלאכה כמו גבי בהמה דאינו אסור אלא לאו דמחמר ופירש"י בעלמא דדרשינן לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך כא' וכן גבי שביתת כלים למאן דאית ליה דאורייתא בריש מכילתין אע"ג דהכלי לבדו עושה המלאכה בשבת מ"מ הוא נותן לתוכה בע"ש להעשות בשבת והוי ג"כ בידים וכן גבי עבדו ודאי ה"נ גם גבי בנו מיירי כה"ג דוקא אבל כשעושה מעצמו אין חילוק בין שבת לשאר איסורים אבל קשה דא"כ ל"ל קרא דאתה ובנך דהא היכא דספא לי' בידים גם בשאר איסורים אסור מן התורה כדאיתא שם ביבמות וגם מאי קאמר במשנה ששביתתו עליהם:

ואם לומר דהיכא שעושה על דעת אביו אסר קרא או שאומר לו דא"כ מאי קשה לי' מכלל גבי נכרי וכו' הא קרא לא אסר בנכרי וגם שם משמע דדוקא קטן אוכל נבילות מעצמו איכא מ"ד אין ב"ד מצוין משמע אבל לומר לו גם בשאר איסורים אסור וצ"ע:

אמנם הנלע"ד בזה הוא כן שיש ג' חלוקים בדבר דודאי בידים הוא אסור מן התורה בכל איסורים אבל לצווהו ולעמוד עליו או אפשר אף לומר אסור רק בשבת מן התורה מהאי קרא דומיא דמחמר ודאי אף בקול הוי לאו ובשאר איסורים מותר מן התורה וכן משמע הלשון שם ליספי לי בידים הוא דאסור ע"ש והא דק' אוכל נבילות אפשר דה"ה לומר לו ובא לאפוקי בידים או אפשר מדרבנן אסור לומר בשאר איסורים ובשבת דאורייתא לכך נקט במשנה ששביתתו עליהן כיון דמסיק דעושה על דעת אביו הוי כמצווהו כמ"ש רש"י בא התנא לומר שאף מדאורייתא אסור והא דמקשה גבי נכרי היינו כיון שהעושה על דעת הוי כמו אומר א"כ אף דגבי נכרי לא הוי דאוריי' עכ"פ מדרבנן אסור אבל היכא שקטן עושה מעצמו ולא על דעת אביו אין חילוק בין שבת לשאר איסורין לכך לפי ס"ד דמקשה דמיירי בלא דעת אביו שפיר מוכח מיני' לשאר איסורין ונבילות וצריך לומר לפי מאי דס"ד דמקשה דהך ששביתתו עליהן לאו דוקא דה"ה בכל איסורין אמנם דברי רש"י עכ"פ עולין כהוגן ע"פ סיגנון שכתבתי דקשה ליה מנ"ל להקשות דילמא אף בשעושה מעצמו יש חילוק והוא כיון דבשבת החמירה תורה באמירה גזרו רבנן אף בעושה מעצמו משא"כ בשאר איסורין דאמירה גופא דרבנן לא גזרו בעושה מעצמו לכך כ' רש"י וק' לר"י ביבמות דשרי אף בשבת ש"מ בעושה מעצמו אין חילוק וכמו שמייתי התם ראי' משאר איסורין לשבת ודוק היטב כי הוא ברור לענ"ד:

אמנם אי קשיא בדברי רש"י הא קשיא לי טובא שכ' רש"י דרב יוחנן שרי לי' שם ביבמות ושם איתא דרב פדת הוא דשרי ידעתי גם ידעתי שזה אין תימה וכן מצינו כמה פעמים בש"ס חילוף אמוראים בגמ' ורש"י י"ל שהי' הגירסא לפניו כך או הוא באיזה מכילתא הוא זה המ"ד וג"כ כאן כתב רש"י דרבה בר בר חנה אירכס לי' מפתחות ושם איתא הגי' לפנינו רב יצחק בר ביסנא אירכס ליה זה לא קשיא לי מטעם שכתבתי וגם אפשר דרש"י גופא לא דק בשמא אמנם מ"ש רש"י רב יוחנן קשיא טובא דשם איתא להיפך דרב יוחנן ספוקי מספקא ליה אי ב"ד מצוין להפרישו אי לא ושם הוא ודאי ר' יוחנן הגי' שמביא ראי' מתירוצו שמשני גם כאן בעושה על דעת אביו ושם משני להיפך ע"ש וצ"ע גדול:

ואפשר י"ל שרש"י כ' כאן שקשה לרב יוחנן אמאי מספקא לי' דילמא שרי במפתחות ליפשוט מכאן דאסור וכתב כן לפרש אמאי רב יוחנן מתרץ דברי ר' פדת כיון שלא סבר הכי כדאיתא שם ולכך מפרש דגם לדידי' קשה מאי מספקא לי' לכך משני בעושה על דעת אביו ולא מוכח וזיל הכא קמדחי לי' וכו' כדאי' התם ודוק:

ע"ב ברש"י בד"ה נהרגין בשבת קס"ד ואפי' אין רצין וכו' נ"ל תורף דבריו דבאין רצין ליכא אפי' לספק פיקוח נפש אלא דלרב שמעון דליכא אלא איסור דרבנן לא גזרו משום אף שלא ימיתו עכשיו כדי שלא ימותו אח"כ לאחרים ומצוה לכלות המזיקין וכ"כ רש"י בהדיא בד"ה אמר ליה רבה לתנא ע"ש ולכך לרב יהודא שהוא מדאורייתא לא שרי משום זה כיון דליכא פ"נ בודאי עכשיו כמ"ש רש"י וכן מ"ש רש"י בפי' הברייתא דאלו ה' סתמן הורגין לאו עכשיו אלא דסתמן הורגין אח"כ לאחר לכך שייך חילוק זה לר"ש ולא לרב יהודא ולכך הוצרך לפרש דהך שינויא ברצין אחריו לא קאי אברייתא דלא כפי' התוס' דברצין לרב יהודא אין חילוק בין סתמן הורגין דלא יהא אלא ספק פ"נ ג"כ דוחה שבת כיון שהם מזיקים ודוק:

ומה שהקשו תוס' על פירש"י בד"ה ברצין אחריו ע"ש נ"ל דלק"מ שרש"י מפרש דרבה בר רב הונא לא ס"ל כרב יוסף אלא כר' ירמי' דהך ברייתא משבשתא וריב"ל אליבא דר"ש שרי בכל המזיקין וסובר כר"ש ורב הונא נמי סבר כר"ש מדאמר שלמתינהו לכולהו ולא אמר חייב חטאת וגם התנא לא אמר אלא דאין רוח חסידים נוחה הימנו אלא דסברי כרב יוסף וכהך ברייתא דלא שרי אלא בחמשה וכן הך בעיא בגמ' גבי ניותי היינו נמי אליבא דר"ש אלא בעי אי ס"ל כר' ירמיה או כרב יוסף אך קשה דהא הי' ודאי ר' בא"י והוא נחש שבא"י הוא מן החמשה לכן צ"ל דבעי אם ס"ל כר' יהודא או כר"ש אמנם ר' ינאי ודאי ס"ל כר' ירמי' אליבא דר"ש לפי מאי דס"ד וכן למסקנא דדורסו לפי תומו לכאורה הוא אליבא דר"ש וכר' יוסף דלרב יהודא נראה לא שרי לפי תומו וא"כ אף לפי המסקנא מוכח דשפיר עביד שהרי הי' מהחמשה כנ"ל רק דחי לענין צירעה ונחשים ועקרבים והוא דוחק דמשמע דדחי הפשיטות לכן נ"ל כמ"ש רש"י דאף לר"י שרי לפי תומו כיון שאינו מתכוין ואף דרב יהודא סבר דבר שאין מתכוין אסור נ"ל כיון דאינו רק מדרבנן והכא לא גזרו כמ"ש רש"י ומדבריו אלו נראה שמפרש דבעי' הוא ס"ל כר"י או כר"ש ודוק:

או י"ל בדבר שאין מתכוין ס"ל כר"ש וכמו שפסק הרמב"ם ודוק: