לשון הזהב שבת רכד

לו למה באמת בעא רב הונא ברי' דר"י אליבא דרב הונא ושביק דרבי אבא אליבא דרב הא רב הונא תלמידי' דרב ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ואי משום מ"ש למעלה קשה ארב לכן מפרש הוא דלרב הוקשה לו סיפא דלהיכן מצילין וכמ"ש למעלה למה לא קתני ברישא אלא ודאי תנא מילי מילי קתני מעיקרא תני מזון ג' סעודות מצילין אף לחצר אחרת דקתני סתמא ואח"כ קתני מצילין סל מלא ככרות כיון שהוא הצלה אחת ג"כ מצילין אף לחצר אחרת דקאי ארישא ואח"כ קתני עוד קולא להיכן מצילין אותן ר"ל אף הרבה סעודות אף בבא לקפל לחצר המעורבת ר"ל מבית לאותו חצר המעורבת לבתים דודאי רבי אבא אליבא דרב מפרש הך לחצר המעורבת היינו לאותו חצר דוקא אף לפי פשוטו ולפ"ז ממילא רווחא שמעתא דר' אבא אמר אידי ואידי בבא לקפל ר"ל אף משנתינו מיירי היתרא בבא לקפל והיינו הסיפא ולאותו חצר אבל לחצר אחרת דהיינו רישא ודאי מודה לרב הונא שיש חילוק בין בא להציל ובין לקפל כדקתני בהדיא וא"כ בעיא דרב הונא ברי' דר"י אזלא אף אליבא דר' אבא ולחצר אחרת וא"כ שפיר פסק הרמב"ם כרב דהוא רבי' דרב הונא ודוק:

בתוס' בד"ה אידי ואידי בבא לקפל פי' הרב פור"ת וכו' נראה ודאי דאף הרא"ש סובר כן דאל"ה לא מוכח כלום מבעי' דרב הונא ברי' דר"י דהלכה כרב הונא ע"ש ונ"ל שזה אף כוונת התוס' להורות שהלכה כרב הונא ודוק:

ע"ב בתוס' בד"ה פותח ונועל כדרכו וכו' ע"ש מאי שהרבו להקשות ארש"י ונלע"ד דרש"י מפרש אחורי הדלת היינו סמוך ולכך אפי' ברוח מצוי' הוא מכבה וכנגד היינו מרחוק ולכך אינו רק מבעיר המדורה ברוח שאינו מצוי אבל לא מכבה עכ"פ ברוח מצוי' אף בנר אלא מקרוב דהיינו אחורי דלת ואפ"ה סבר הברייתא דאינו ודאי מכבה ורב סבר דודאי מכבה בסמוך אף בר"מ לכך לייט ונועל נמי אסור אם הי' פתוח שהי' ודאי מכבה א"כ הוא מבעיר בנעילה וק"ל:

ומ"ש המהרש"א לשיטת תוס' אמאי לא תני אם הובערה ע"ש נ"ל דלק"מ דהאי תנא סבר דנידנוד שמן לא הוי כבוי ולא הבערה והיינו דבשלמא אם הוא מסתפק בודאי יכבה קודם וכן אם נותן בודאי ידלק יותר אבל כשמתרחק והדר יתקרב ע"י נידנוד וכן להיפך אינו פועל לא לכיבוי ולא להבערה ורב סבר דאפ"ה הוי כיבוי והבערה וא"כ הא דתני אם כבתה היינו אף שכבתה ממש אינו כלום כיון דלא היו מתכוין אבל על נידנוד לא שייך כלל אם כבתה דודאי מתנדנד וא"כ לא שייך כלל למיתני ואם הובערה דהא מיירי בנר דולק ודוק:

בתוס' בד"ה והאמר רבה וא"ת וכו' וי"ל עד גמירא ע"ש דבריהם אלו תמוהין מאד מרישא לסיפא חדא אמאי לא הקשו מיד אהא דקאמר וכ"ת איפוך מתניתן למה לא נאמר איפוך ברייתא דחזי טפי לאפוכי ממתניתן וגם תירוצם תמוה מאד שתורף תירוצם שחדא קאמר וכ"ת עם התירוץ וטפי י"ל חסורי מחסרא מן איפוך קשה חדא מאי קאמר אפי' מפיך מתניתן לא א"ש אפי' הוי א"ש לא הוי מפכינן מתני' מקמי ברייתא ועוד השתא אם מקמי ברייתא לאפוכי טפי י"ל חסורי מחסרא מכ"ש מקמי אפוכי מתניתן טפי י"ל ח"מ בברייתא ומה"ת להפך כלל המשנה כיון דידע די"ל טפי ח"מ ולא הל"ל אלא ח"מ ועוד למה כלל זה וכ"ת כיון דידע מהתירץ והוא עדיף טפי לכן נלע"ד ברור שהתוס' מפרשים דברי הגמ' שהכל הוא מקשן אחד זה הקושיא והתי' עם הקושיא שלאח"כ ורמי דרבנן ור' יוסי מן מחיקת השם וה"ק וכ"ת איפוך מתניתן ואז לא יוקשה ג"כ מן מחיקת השם וא"כ לא קשה דניפוך ברייתא דמוטב להפוך חדא מקמי תרתי ואף אם נאמר בברייתא ח"מ ולהפוך השני' הוי ג"כ ב' מקמי א' לכך היינו יותר מהפכין המשנה קאמר זה א"א מרבה בר תחליפא וא"כ ע"כ הברייתא מתהפכת ולא יתורץ הבריי' שני' וטוב לומר ח"מ וא"כ נשארה קושיא ורמי דרבנן אדרבנן וכו' ודוק:

. בגמ' א"ה ק' רבנן נ"ל לפרש דאל"ה הי' אמרי' איפוך הך ברייתא וק"ל:

בגמ' חציצה תיפוק לי' משום דיו לכאורה הוא תמוה דזה קשה בלא"ה ונ"ל דהיינו מפרשין דמשום מן התורה מיעוטו ומקפיד אינו חוצץ רק מדרבנן ומשום מחיקת שם דהוי דאורייתא לא גזרו אבל השתא דאמרת דקפדינן אחציצה והיינו ודאי משום דמשני דגם מחיקה לא הוי דאורייתא משום דכתיב לא תעשון לא שרינן אף חציצה דרבנן וא"כ קשה מדיו אלא ע"כ דאף נגד איסור דרבנן לא קפדינן אחציצה דרבנן וא"כ מאי מקשת ודוק:

דף קכא ע"א בגמ' אלא מהא ליכא למשמע מיני' ומשמע אלא דלר' אסי גמרא גמירי לה אמנם י"ל דאפ"ה ר' אמי הוציא דין זה ממשנתינו כמ"ש רש"י לתרץ דלא תיקשי במשנה רישא אסיפא דחדא דוקא ואידך אגב ע"ש וטפי מסתבר לומר דתני סיפא אגב רישא מלומר רישא אגב סיפא כמ"ש התוס' כ"פ ומאי שאמר ליכא למשמע מיני' היינו על מה שמקשה לימא מסייע לי' וס"ד שהוא הוכחה גמורה מפורשת וא"כ ק' על רב אמי מאי בא להשמיענו ע"ז משני שאינה הוכחה גמורה דמצינו ג"כ כמה פעמים דתני רישא אגב סיפא קמ"ל רב אמי דרישא עיקר שכן מסתבר כמו שמשני כ"פ דיוקא דמתניתן אתי לאשמועינן ובזה מתפרש היטב הלשון מ"מ שכ' התוס' ר"ל אע"ג דרב אמי הוציא זה ממשנתינו ובגמ' מסיק דליכא למישמע ה"א דנדחה דינו לפי המסקנא כ' דאפ"ה לא נדחה דמסתבר כן וכמ"ש ודוק:

ברש"י בד"ה שמעת מיני' וכו' ותיקשי לר' יוחנן וכו' נ"ל שבא לתרץ משום דלכאורה משמע הא דאמר במתניתן גבי קטן מפני ששביתתו עליהן היינו דכתי' לא תעשה מלאכה אתה ובנך כמו דקי"ל שמצוין על שביתת עבדו ובהמתו מהאי קרא וא"כ קשה מאי קאמר ש"מ מכאן על נבילות שאני שבת דגלי קרא כמו עבדו דודאי בשאר איסורין אינו מצווה וכן בהמתו לכך כ' וקשיא לרב יוחנן וכו' דמיירי ג"כ בשבת וכן מ"ש התוס' בד"ה ש"מ דאיסור דרבנן קי"ל אין מצוין להפרישו היינו אף באיסור שבת מיירי שם ומ"ש התוס' דמייתי התם ראי' מתינוק יונק י"ל שהוא ראי' על נבילות ולא על שבת כן נ"ל לכאורה כאן אמנם כד עיינא שם ביבמות מוכח דאין חילוק שהרי מביא שם כמה סיועת משאר איסורין לרב פדת שפוסק גבי שבת דאין מצוין להפרישו ואי יש חילוק