לשון הזהב שבת רכב

סעודה ומלוין לו סעודה כמ"ש כ"פ ועי"כ הוצרכו לדחוק בסוף דבריהם למה לא נאמר כפשוטו שהמקשה לא ידע מכל אלה רק הוא הכל סברות חדשות וכדרך כל הש"ס אמנם נלע"ד לבאר את כל תורף דבריהם וממילא לא יוקשה שני ק' המהרש"א והוא שיסוד דבריהם בנוי על שלפי פשוטו קשה טובא דמקשה על התירוץ של ר"ח וכי אזיל בריקן אזיל מאי שייך הקושיא לכאן ולר"ח בלא"ה קשה על הברייתא בין על הרישא דקתני לעני העובר ב' סעודות שיאכלם א' ביום וא' בלילה כמ"ש רש"י ותוס' לקמן וכי אזיל בריקן אזיל וכן על סיפא דשבת נותנין לו ג' סעודות ודאי שיאכלם בשבת והאיך ילך ריקם אלא ודאי שהמקשה מתחילה ידע שיש לו תמיד סעודה עמו ולכך לא אזיל ריקם רק אמאי דמשני שאוכלה מקשה זה א"א וכי אזיל בריקם לכך התחילו תוס' תכף מתחילה זה החשבון מה שהביא ויוליך אלא שהתחילו מקושיא חדשה מה יאכל בע"ש וא"ת שיאכל מה שהביא זה א"א שהרי ידע המקשה מזה וכי אזיל ריקם ואח"כ כתבו ומיהו איכא למימר וכו' עד צריך ד' והוא תמוה מאד כמ"ש המהרש"א וחוץ מזה אמנם לדרכינו יתפרש ממילא בטוב טעם והוא שכ' ומיהו איכא למימר דלעולם יתפרש הכל כפשוטו שהמקשה לא ידע מהבאה ולא מהולכה והבין הכל כפשוטו והא שלא הקשה תכף חוץ מהפילפול שבכאן וכי אזיל בריקם י"ל באמת שהקושיא וכי אזיל בריקם הוא מקשה חדש ולא קאי כלל על פילפול שלמעלה אלא שמקשה אהך ברייתא כולו ארישא ואסיפא בין לרבנן בין לר"ח אע"ג שהוא קצת רחוק דמשמע שהוא סוגיא אחת כיון שהוא מוכרח והשתא א"ש הכל והוא שמשני לר"ח הא דאיכא בהדך אוכלי' ר"ל בשבת ולא בע"ש כמו שמתרץ לעיל לר"ח והא דלא מקשה וכי כולא יומא דע"ש בתענית יתיב כמו לעיל ז"א דלמה לו להקשות רק לר"ח טוב לו להקשות לד"ה אדרבא אם הי' מקשה כך לר"ח הוי קשה דמשמע לרבנן ניחא ובאמת קשה לכ"ע לכך מקשה זה ובהתירוץ יתורץ לכ"ע לכך הקשו תו' שאף באמת אינו מתורץ לר"ח ולכך נראה לר"י פי' אחר ולפ"ז מתפרש בטוב וזה הקושיא של וכי אזיל הוא רק לר"ח וא"כ מוכרח שהמקשה ידע מהכל וא"כ קשה מאי משני כגון דאיכא סעודה בהדיא וכו' הלא המקשה באמת ידע מזה רק מהלוית סעודה לא ידע והוי לי' רק לשנוי דמלוינן וכו' רק הוצרכו התוס' לפרש שהמתריץ טעה והוכיח לעצמו שהמקשה אינו יודע מהבאת סעודה ובאמת הוא טעות ומה שהקשה וכי אזיל וכו' אינו קושיא חדשה רק מפרש דבריו שלמעלה ודוק ומה שהקשה המהרש"א לא קשה מידי דהאיך הי' עולה על לבו לתרץ כן שיאכלה הלא ידע כבר מזה שלא יהלך ריקם כמ"ש התוס' אלא ודאי שידע שמלוין לו סעודה א"כ מאי מקשה אלא כמו שפי' התוס' מוכרח וגם י"ל קושית התוס' על הלשון דאמר כגון דאיכא סעודתא בהדיא ולפי' המהרש"א הלא ידע מזה והל"ל רק דאמרינן לי' הך סעודה דאיכא בהדך אוכלי' אלא ודאי כפי' תוס' אף שבאמת ידע מתחילה מזה המתרץ טעה והבין שלא ידע ודוק:

ע"ב בתוס' בד"ה אלו היו אומרים עלה לדוכן וכו' לא ידע ר"י מאי איסור יש וכו' על מה שהקשה הרמ"א בד"מ על זה מפ"ב דכתובות שאמרו שם שיש איסור עשה וכו' כבר תירץ רמ"א וט"ז ומהרש"א ובפרט המ"א תי' בטוב טעם דר"י אזיל לשיטתיה ופליג אף אני אמרתי שי"ל ששם מיירי בבה"מ דהוי כעין עבודה כמו דוכן של שיר ע"ש בתוס' אבל עכשיו איך יתכן לאסור לברך את ישראל אמנם קמתי משתומם על המאורות הגדולים שהעמידו דבריהם על דברי התוס' ולענ"ד נראה שודאי תירוצם מוכרח על הגמ' שר' יוסי שהי' עולה לדוכן ושם אמר שיש עשה דאורייתא בוודאי ר' יוסי לא הי' עובר ע"כ צ"ל כתירוצם או שיש חילוק או שר"י פליג אבל על דברי התוס' לא שייך תירוצם כמ"ש הט"ז דמנ"ל להתוס' לחלק אמנם נ"ל שעל דברי התוס' לק"מ שמה שנראה מדברי כולם שהר"י תמה על ר' יוסי שלא ידע מה איסור יש בזר העולה ור"ל מה משתבח ר' יוסי לא אוכל להבין דאדרבה מר' יוסי מוכח שאין איסור שאם הי' איזה איסור האיך הי' משבח א"ע שהי' עושה איסור כדי שלא יעבור על דברי חבריו הס מלומר כן על ר' יוסי וא"כ מאי תמה ר"י על ר' יוסי אכן נלע"ד לפרש דברי התוס' להפך והוא כיון שר' יוסי אמר שהי' עולה ודאי או פליג אסוגיא דלשם או שיש חילוק כמ"ש המפרשים והלכה כר' יוסי ומכ"ש בזה שהסברא הוא כן כמ"ש למעלה שאין סברא שיהא איסור לברך את ישראל ועל כן תמה ר"י על המנהג שנוהגין איסור לזר לברך למה אי משום הסוגיא דלשם הלא ר' יוסי כאן פליג וע"ז כ' אם לא משום הברכה שלא שייך לומר וציונו שהזר אינו מצוה והוי ברכה לבטלה אבל לישא כפיו למה נאסר ומנהגינו שאינו עולה כלל ע"ש תמה ר"י למה יעלה וישא כפיו בלא ברכה ובוודאי גם ר' יוסי הי' עושה כן כנ"ל לפרש דברי התוס' ואין שום קושיא עליהם ודוק. דף קכ ע"א במשנה ברש"י בד"ה י"ח כלים וכו' עד ואינו פושטן וכו' ר"ל והך וחוזר ולובש אתאן לת"ק כמ"ש הרא"ש וזה יצא להם מהברייתא בגמ' דפליג ר"י אר"מ דלא אמר רק זה הדין דחוזר ולובש כמ"ש המהרש"א אף שיש לדחות כמו שנבאר בסמוך לדעת הרמב"ם צ"ל שהי' דוחק בעיניהם ול"נ שהוכרח להם זה מסברא מוכרחת והוא שבשלמא לת"ק דאית לי' דלובש כל מה שיכול ללבוש אף מה שאינו צריך א"נ קילו לבושים מאוכלים שאינו רשאי להציל אלא שלשה סעודות מה שצריך והוא מטעם שכתב הר"ן כיון שאינו מציל אלא דרך מלבוש אית ליה היכרא ולא אתי לכבוי א"כ גם בזה קילו מאוכלים שפושט וחוזר ולובש וכו' אבל לר' יוסי דסבר שאינו רשאי להציל יותר מי"ח כלים דהיינו מה שצריך ולא יותר א"כ סובר שדין המלבושים כדין האוכלים וא"כ איך יסבור שפושט וחוזר ולובש הא גבי אוכלים קי"ל הצל פת נקי' שוב אינו רשאי להציל ודוק:

אבל הרמב"ם פ' כ"ג מה"ש פוסק כת"ק ופוסק שאינו פושט וחוזר ולובש משום שסובר שגם מלבושין שאינו רשאי להציל רק הצריך ע"ש ע"כ מפרש להיפך שר' יוסי אומר זה ולא ת"ק כמ"ש הכ"מ שם וצ"ל טעמו שכן לשון המשנה מתפרש בריוח כפשטו בלי שום דוחק וצ"ל הסברא מ"ש לרש"י והרא"ש אית ליה להיפך דודאי לכ"ע קילו מלבושים מאוכלים מטעם שכ' הר"ן כמ"ש אלא לת"ק אית לי' להקיל זה שיציל בפעם אחת הרבה אבל לא הרבה פעמים שכיון שיאריך זמן הצלה ישכח ואתי לכבוי