לשון הזהב שבת רכא

שאינה מעורבת אע"ג שהיא מדרבנן לא שרינן אין לדמות שבותין להדדי וק"ל:

דף קיח ע"א ברש"י בד"ה אלא הא מני ר"ע וכו' עד א"ל כרבנן וכו' ר"ל וא"צ לתירוצא דלעיל אבל ודאי הדין דין אמת לרבנן דאם אין לו אלא י"ד סעודות אוכל סעודת מ"ש בשבת אחר מנחה סמוך לערב אף לר"ע דהכא ל"ל עשה שבתך חול כיון דיכול לקיים ג' סעודות בלא הצטרכות לבריות וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה וכ' המ"א בסי' רמ"ב דס"ל להרמב"ם דגמ' לא אמר הא מני ר"ע אלא לר"ח ע"ש ואין צורך ודוק:

בתוס' בד"ה במנחה וכו' עד מכאן משמע וכו' נראה פשוט דממתניתן לא מוכח די"ל דכבר אכל בשחרית וצ"ל לאכול במנחה סעודה רביעית אבל הכא מסיק דמתניתן דלא כר"ח וע"כ מיירי דלא אכל וק"ל:

בא"ד ומיהו מהא דאמרינן בפסחים אין ראי' וכו' והא דלא הביאו עוד ראי' מכאן בסמוך דקא' בגמ' דאמרינן לי' מאי דבעית למיכל באפוקי שבתא אוכלי בשבתא ופירש"י סמוך לערב ולא תצטרך לאכול בלילה והוא מוכרח דאל"כ קשה כמו שמקשה בסמוך וכולי יומא בתענית מותבינן לי' ה"נ קשה וחצי יום ולילה בתענית מותבינן לי' וא"כ מוכח דזמנה סמוך לערב י"ל דהטעם אותם שמחלקים הוא כמו שמביא הטור בסי' רצ"א בשם ר"ת בשם המדרש שאין לאכול בין מנחה למעריב וגם סמוך למנחה אין לאכול משום תפילה וזה למאן דאפשר אבל עני זה יאכל בין המנחה למעריב ולא ישגיח על המדרש כמו שכתב רש"י לתרץ שם מהא דאמרינן לעולם יסדר אדם שולחנו במ"ש וכו' וק"ל בא"ד כיון שאוכל הכל בשחרית חשיב סעודה לכאורה קשה לפ"ז הוי להו לתוס' להביא ראי' לדחות דיעה מרישא דתני בלילי שבת ג"ס וכן בשחרית ב"ס למה לי' הא אין צריך אלא לב"ס כמו שם בפסחים וכן בשחרית א"צ אלא לסעודה א' אמנם לק"מ דבאמת ראיות תוס' מכאן מכל המשנה לדחותם והא דנקטי מסיפא דבקשו להוכיח ג"כ שזמנה אחר מנחה לאפוקי מר"ת שכ' בשם המדרש שלא לאכול אחר מנחה וזה לא מוכח מרישא ומציעתא דה"א שזמנה בחצות וקודם מנחה עכ"פ כר"ת אבל מהכא מוכח שזמנה אחר מנחה מלשון במנחה מצילין וע"כ שלא אכל ודוק:

אמנם אי קשיא הא קשיא לי אמאי לא מביאין ראי' מוכרחת מהא דמקשה לרבנן חמיסר בעינן ואי מחלקת סעודה שחרית וע"כ א"צ לזה אלא חד סעודה כמו שמוכח מהך דפסחים א"כ אין צריך אלא ארביסר אמנם זה יש לדחוק דבאמת גם מזה מוכח אך יותר קשה טובא גם באמת לפי מ"ש התוס' לדחות דעת זאת היינו ודאי לרבנן דא"צ אלא ג"ס אבל לר"ח דבעי ד"ס ודאי מסתבר כדעת זאת שיחלוק סעודת שחרית וגם אחר מנחה יאכל ואף אם תאמר שאינו מוכרח די"ל שעושה הסעודה בזמן אחר עכ"פ יש לומר כן וא"כ מאי מסיק פה הגמ' מתניתן לא כר"ח וכן לקמן בי"ד סעודות וכן בעני העובר בכולם מאי קשה הא לר"ח נמי א"צ אלא ג"ס ויחלוק סעודת שחרית לשתים ונלע"ד דזה באים התוס' לתרץ במ"ש ועוד אר"י שאסור לעשות כן וכו' א"כ ע"כ גם לר"ח צריך סעודה ד' בפ"ע ובזה מתורץ מה שהביא ב"י בשם הרא"ש בסי' רצ"א לדחות דברי התוס' דלא הוי ברכה שאינה צריכה כיון שצריך לעשות כן לכבוד שבת לקיים סעודה ג' הוי ברכה הצריכה ולפמ"ש הוא מוכרח מהגמ' מכל הסוגיא ודוק אמנם היא גופא קשיא מנ"ל להגמ' להקשות ולמה יאסר לעשות כן הא סברת הרא"ש נכונה בפרט למאן דלא אפשר לכן נ"ל לפרש כל שלילות דברי התוס' ויתורץ כמה דיקדוקים חדא מ"ש לעיל למה לא כתבו זה אמשנה וגם להוכיח מרישא וגם מאי בעו בזה שכתבו מפסחים אין להוכיח וגם בעיקר דבריהם מאי בעו פה לפסוק דין מה שאין נוגע לפירוש הגמ' וגם האי דועוד אר"י מאי בעו ומאי שייך אחר הך דפסחים ולא לעיל מיד וגם ק' הרא"ש הנ"ל על דברי ר"י וגם היתור ל' בתוס' מכאן מוכח דזמן ס"ג וכו' ודלא כאותן וכו' שהוא יתור קצת אכן נלע"ד לפרש דברי התוס' שהם רוצים להוכיח שזמן ס"ג הוא לכתחילה אחר המנחה וגם בדיעבד אם עשאה בשחרית שחלק סעודת שחרית לא יצא אף ידי ג"ס וזה לא מוכח ממשנה על דיעבד ואף לכתחילה היינו יכולין לומר הרוצה לעביד כמר עביד וכו' ובמשנה מיירי שלא אכל גם בשחרית כמ"ש בגמ' שלא אכל אמנם מכאן י"ל מהמשנה והסוגיא שנאמר עלה פה בגמ' מתניתן דלא כר"ח וכן מכל הסוגיא שמקשה על ר"ח מוכח שזמנה לכתחילה אחר מנחה כפשט לשון משנה ודלא כאותם שמחלקים ר"ל שאף בדיעבד לא יצאו אותם שמחלקים סעודת שחרית דאל"כ יפלו כל הקושיות על ר' חדקא ועל רבנן כנ"ל וש"ת דילמא אף אם מחלק סעודת שחרית צריך מזון שתי סעודת לשחרית וא"כ אזדא להו כל ההוכחת דמקשים בגמ' שפיר כל הקושיות וכל הסוגיות ע"ז כ' התוס' ומיהו מפסחים וכו' עד חשיב כסעודה אחת וא"כ יוקשו כל הקושיות וע"כ לומר דאף בדיעבד לא יצא ידי סעודה ג' בזה שמחלק ונחשב גם לענין זה סעודה אחת ואלת"ה מוכח מפסחים דאף אין יוצא בדיעבד דאל"כ ישייר על ג"ס דזה ודאי הוי כמו דיעבד כיון שא"א לאכלה במנחה וא"כ ממ"נ מוכח דאף דיעבד לא יצא ובאים התוס' לפרש בזה סוגית הגמרא שלא תקשה עלה מאי קול הרעש הזה לימא דחולק סעודת שחרית והגמ' גופא מוכיח מהמשנה להקשות וכנ"ל אך עכ"פ קשה דילמא כל זה למאן דאפשר אבל לעני יעשה כן לחלוק וא"כ מאי מקשה וע"ז כ' התוס' ועוד אר"י ושוב א"א גם לעני דאסור משום ברכה לבטלה ושוב לא יקשה ק' הרא"ש דכיון דכבר הוכיחו שאף ידי סעודה ג' לא יצא ודאי הוי ברכה לבטלה ודוק היטב:

בתוס' בד"ה מככר בפונדיון וכו' עד שאומרים שיעור אחר לכאורה תמוה שאין אומרים כלל שיעור אך נ"ל שמשמע שם שאינהו סבירא להו שאין קצבה לדבר רק משערין בכל אדם לפי מאי שהוא ופליגי במאי משערין וכ"מ שם בגמ' וכן פירש"י שם בגמ' וס"ל להתוס' דלדידהו גם הכא אין קצבה אלא נותנין לו ב' סעודות לפי מאי שהוא ובחול לחול ובשבת לשבת דלמה נקיל כאן ודוק בד"ה והא דתנן וכו' עד גמירא ועיין במהרש"א שהקשה שני קושיות חמורות וגם בר מן דין צריכין להבין דברי התוס' תכף בהתחלת דבריהם למה יצאו מפשוטו ופירשו שהמקשה מתחילה ידע מכל המסקנא שיש עמו