לשון הזהב שבת רכ

שרי לטלטל עור אגב בשר לכ"ע דהוי כמו בסיס לדבר אסור ומותר והא דדייקי נמי גבי מעות דאם הי' א"א לנער הי' מותר לטלטל עם המעות לחוד היינו נמי לשיטתם דלעיל דמשום בזיון קדשי שמים מודה ר' ישמעאל דמותר לטלטל הבשר וגם העור עמו אם א"א לנער ה"נ משום בזיון כה"ק אם הי' א"א לנער הי' שרי כדי להניח בו כה"ק הוי כמו בסיס לדבר האסור ומותר ודייקי מלישנא דגמ' כן משא"כ לשיטת רש"י כמ"ש ודוק היטב:

ברש"י בד"ה כדאמרינן מעיקרא וכו' עד דכל פעל ה' למענהו יפשיט נ"ל ברור דה"פ דבשלמא לענין טילטול דהוי עור ובשר לחוד שפיר מקשה דלר' ישמעאל הוי כולו אסור כמ"ש רש"י לעיל אבל לענין הפשט דמפשיט הבשר עם אימורין בבת אחת דלאימורין אף ר' ישמעאל מודה דשרי משום כל פעל ה' למענהו להפשיט כדאמרינן לעיל והוי אימורין צרכי גבוה רשאי נמי להפשיט הבשר דהוי צרכי הדיוט לר' ישמעאל עם האימורין דהוי צרכי גבוה בבת אחת וה"נ ליכא למשדנהו וא"ל שיפסיק מלהפשיט דכיון דהוא הפשט אחד וגם מיקרי ליכא שהות עכ"פ משום טעמים דלעיל שלא יסריח ואידך ודוק ודלא כמהרש"א שהבין דכל פעל קאי אבשר ע"ש שהרי רש"י כתב בהדיא דראי' ממעות דהוא צרכי הדיוט עם צרכי גבוה שהוא הספר ה"נ להתיר הפשט הבשר שהוא צרכי הדיוט עם צרכי גבוה שהוא אימורין משום כל פעל והיינו דאל"ה אף האימורין לא הי' רשאי להפשיט שהי' יכול לקחן קודם הפשט כדלעיל בגמ' וגם לדבריו איזה צרכי הדיוט וגם מאי צריך ראי' מתיק הוי להו להקשות מכל פעל כמו שמקשה הגמ' לעיל וגם לפ"ד דרבנן מקשים דגם בבשר שייך כל פעל הוי כולו היתר מאי מקשה לעיל ודוק:

בתוס' בד"ה דשקיל וכו' עיין במהרש"א שכ' וה"ה דהמ"ל בפלוגתא לא קמיירי ר"ל אבל שלילות דברי התוס' שאכתי לא צריך להך סברא דבפלוגתא לא קמיירי דבברזי לא הוי אפי' שבות עד שכ' דלרבנן שרי להפשיט לגמרי כתבו באמת דא"כ להך סברא הדרא קושיא קמייתא לדוכתא כמ"ש לקמן וא"ת ליחשב וכו' ר"ל הדרא קושיא והוצרכו לומר בפלוגתא לא קמיירי אמנם לפ"ז ק"ק ק' המהרש"א שכ' וע"כ צ"ל כן דאל"ה למאי דפליגי בטילטול ר"ל במופשט כולו לשיטת התוס' א"כ לתירץ הראשון ג"כ צ"ל כן ונ"ל לפרש משום דזה אף בתמידין ומוספין הוא כמ"ש התוס' לעיל ולא שייך לפסח דהא בפסח לא משכחת לר' ישמעאל ומה שהניח בק"ק דליחשוב בלא הופשט כולו הטילטול והוא אליבא דכ"ע וכ' ויש ליישב נראה כוונת ישובו דהוי ג"כ בפלוגתא דלרבנן היו מפשיטין כולו אמנם בלא"ה לק"מ דהא לא מיקרי דחי' דהיכי דהוי בסיס להיתר ואיסור וא"א לנער שרי לטלטל בכל מקום כמ"ש גבי כלכלה ואבן בתוכו וה"נ כן כמ"ש התוס' לעיל דבשר הוי היתר ועור אסור והא דאמר לעיל שכולו אסור היינו ביה"ש כמ"ש לעיל לשיטת התוס' והוא מוכרח ודוק:

בגמרא ועוד לרבנן נציל לתוכו או"מ וכו' וברש"י בד"ה זהו מבוי שאינו מפולש עמ"ש פירושו במשנה:

ע"ב בתוס' בד"ה הא דתניא וכו' עד אומר הר' שמואל בשם ר"ת וכו' נ"ל לפרש המשך דבריהם אלו לכאן שמפרשים דבריהם שלא תימא די"ל בדרך יותר נאות והוא דמתניתן מיירי בנשברה לגמרי וכבר נשפך כל היין לארץ לכך אין מתירין אלא מזון ג' סעודות דאיכא טירחא להציל מן הארץ לא התירו לטרוח אלא לצורך שבת וכן משמע מלשון רש"י ריש פרקין גבי כתבי הקודש שכתב ולא התירו אלא טירחא וכו' משמע דמשום כתבי קדש התירו טירחא ולא משום הפסד ממון לחול וכן מצינו כמה פעמים שאסרו טירחא בשבת וי"ט וכן משמע לשון משנה דאמר אין מצילין משמע משום טירחא דהצלה משא"כ בברייתא זאת שאמר מביא כלי ומניח תחתי' משמע לפי פשוטו שהוא רק נסדקה החביות ומניח תחתי' שיפול היין לתוכו אפ"ה כשמלא הכלי זאת אסור להביא עוד כלי לקלוט מן החביות או לצרף לחביות שפיר מקשה מ"ט דליכא טירחא שזב לתוכו מעצמו ע"ז כתבו שא"א לפרש כן שאומר הר"ש בשם ר"ת דכה"ג שרי באמת וע"כ ברייתא נמי מיירי כמ"ש רש"י דמניח תחתי' וכן קולט ומצרף היינו תחת הגג דאיכא נמי טירחא ובאמת למזון שלש סעודות שרי אף לקלוט ולצרף והא דתני מניח תחתי' לומר דאפי' יותר מג' סעודות שרי להציל בכה"ג כמ"ש בגמ' דף ק"כ ע"א והא דבאמת לא אסרו משום טירחא יותר מג' סעודות היינו משום הפסד ממון לא אסרו טירחא היכא דליכא לבוא לידי איסורא דאוריי' כמו שמצינו לקמן בדליקה התירו לומר וכו' וכן מצינו בפוסקים שהתירו כמה דברים משום פסידא והא דכתב רש"י לעיל בריש פרקין שהתירו טירחא משום כתבי הקודש היינו שהי' לנו לאסור טירחא משום גזירה דילמא אתי לכבוי כמו דאסרינן בשאר דברים קמ"ל דמשום כתבי הקודש לא גזרו מכמה טעמים המובנים למבין ודוק:

ובזה הסברא שכתבתי יתפרש היטב דברי הגמ' דקא' אביי לרבא אלא הא דתניא נשברה וכו' מאי שייך האי קושיא לרבא גם זולת תירוצו קשה טפי גם הכא גם שם אמנם לפמ"ש א"ש דאי לאו תירוצו דרבא ה"א דטירחא אסרו וא"ש גם שם אבל לרבא דלא אסרו הטירחא קשה שם והא דהקשה המקשה י"ל נמי דפשיטא לי' דאין לאסור טירחא במקום פסידא וזה מדוקדק בלשונו מכדי בהיתרא קא טרח ור"ל דאין כאן איסור אלא דקא טרח נציל טפי ר"ל משום הצלה מפסידא נתיר טפי ואפשר שזהו ג"כ דברי רבא ולא מקשה אחר כמ"ש התוס' סוגיא זו בשאר מקומות ודוק:

בגמ' ת"ר הצל פת נקי' וכו' נ"ל דמהכי הוציא הרב"י דין שכתב אף שיש לו מזון הרבה סעודות רשאי להציל ג' סעודות מדלא אמר יש לו פת נקי' וכו' אלא דוקא כשהציל כבר וחכמים לא התירו יותר אבל כשיש לו רשאי להציל כיון דחכמים לא גזרו בג' סעודות וגם לא בהיל כיון שאינו רשאי להציל יותר מג' סעודות אע"ג דלא קי"ל כר' יוסי במה שאמר לעולם מצילין מזון ג' סעודות היינו ששם לא התירו חכמים כך מתחילה יותר אבל הכא לא פלוג ודוק וגם קצת ראי' מאומר לאחרים ודוק:

בתוס' בד"ה שהיא חכמה ואינה מלאכה וכו' עד הוי לן למישרי משום ג' סעודות אע"ג דלחצר