לשון הזהב שבת ריד

בגמ' אמר אביי כשתימצי לומר וכו' עיין בגמ' פסחים בדף נ"ט ע"ב בתוס' בד"ה ולא עולת שנלע"ד שמה שדחקו שם מהרש"ל ומהרש"א ומגיהין שם בתוס' אישתמיטתייהו גמ' דהכא דאביי ולדבריו דברי תוס' שם עולין כהוגן בלי שום הגהה וכתוב בחידושינו שם:

ע"ב ברש"י בד"ה ד"ה היא לא הוי אסיקנא אדעתאי וכו' בא לפרש מ"ש כי הוינא בבבל הוי אמרי משמע שעכשיו אינו אומר כן והאמת אינו כן שהא אף עכשיו שני לי' כהנים זריזין הן ואתיא ככ"ע לכך מפרש לא הוי מסקי אדעתאי ר"ל שלא הי' כלל על לבי איזה קושיא כלל שיהא צריך תי' וק"ל. בתוס' בד"ה וליתקע כי היכי דלידעו דחלבי שבת וכו' עד ולא תקעי להודיע שחלבי שבת קריבין בי"ט עיין מהרש"א שפי' בטוב טעם דודאי הוכחת התוס' הוא טוב על יהודא ברי' דר"ש ב"פ שאמר כאן ר"ע היא ואיך הוי מפרש הך די"ט שחל במ"ש דשם לא מתפרש אף לר"ע אלא ע"כ שלא היו תוקעין ביציאת חמור וכניסת קל וא"כ ע"כ כאן שמקשה וליתקע היינו בע"ש וכפירש"י אע"ג שכתבו ומיהו התם לסתור את הוכחה זו אעפ"כ בסברתייהו קיימי אמנם מ"ש המהרש"א מיהו אכתי לאו ראי' גמורה היא דאימא דלא ידעי הך ברייתא וכו' קמתי משתומם איך יעלה כ"כ טעות גדול לפני מאור הגדול כמותו הלא הוא משנה שלימה במס' חולין דף כ"ו ע"ב ובעצמו כ' בסמוך דמסתמא ידע ממשנה וגם לא ידעתי מה"ת לומר שלא ידע מזה ודאי דעתו שהוא סוגיא חדא עד לסוף וא"כ נראה שלא ידע עדיין מזה כיון שמחמת זה אסיק מסקנא אמנם זה אינו שסוגיא זה דר' זירא ויהודא ברי' דר"ש ב"פ מסיים תכף דכהנים זריזין הן והך קושיא דליתקע מקנובת ירק הוא סתם גמ' עד לבסוף ויהודא ור"ז ודאי כבר ידעי מזה המסקנא דאין דוחין שבות להתיר אלא שהקשה דליתקע משום חלבי שבת דלא הוי להתיר כמ"ש התוס' בסמוך דאי לאו הכי האיך הי' מפרש הנך קושיות דליתקע משום קניבת ירק ומשום מציעין את המטות וגם לולי זה לא הי' צריכין התוס' לפרש דחלבי שבת אין זה התרה לימא באמת כד אתינן לזה לא צריך לתירוצא דלעיל כהנים זריזין הן אלא ודאי כמ"ש שידע מכל זה ודוק:

בא"ד אותה תקיעה להודיע שהוא לילה וכו' ואין לפרש גם הכא ליתקע במ"ש ליה"כ לידע שהוא לילה להקריב חלבי שבת דהתם היינו משום שאין הכל יודעין אימתי התחלת לילה לשחוט תיכף ויתאחר שמחת י"ט וכן ביה"כ כ' התוס' בסמוך שלא יתאחר הסעודה אבל לענין חלבי שבת למה לתקוע אם לא יקטירו תיכף מה בכך הרי זמנו כל הלילה וק"ל:

בתוס' בד"ה וליתקע דלידעו דשרי בקניבת ירק וכו' עד אלא ניחא ליה למיפרך אליבא דכ"ע והקשה המהרש"א דא"כ לרב שישא איך מתרץ מציעין את המטות ולא תירץ כלום ולענ"ד נראה שאין כאן מקום קושיא כלל האיך יתקעו להציע היום את המטות הא אדרבא התקיעה הי' שכבר נכנס הקדושה החמורה ואסור במה שהי' מותר עד הנה כי מפורסם אחר התקיעה נכנס שבת ואסור במלאכה ושוב אינו יה"כ להציע את מטות לשבת והא שפירש"י גבי קניבת ירק שהוא שבות רחוקה משום שהיום לא הוי קניבת ירק שהרי בשבת לא יבשל משמע שאם הי' היום קניבת ירק הי' מיקרי שבות קרובה היינו שאם הי' היום קניבת ירק הי' תוקעין להבטיל העם מקניבת ירק אבל גבי מציעין המטות ל"ל הכי שהרי בשבת פשיטא שרי על שבת זו אלא ק' התוס' דליתקעו כדי שידעו פעם אחר ביה"כ שהוא קיל משבת מדתקעו ושרי להציע את המטות וא"כ הוי שבות רחוקה ודוק:

בתוס' בד"ה אמר רב יוסף וכו' עד אלא חומרא הוא וכו' עיין מהרש"א שהקשה דבשינויא דרב שישא מיתרצא שפיר קושיא דלעיל דהוא שבות רחוקה אלא כיון דלא קאי וכו' ע"ש וקמתי משתומם מאי זה קושיא הלא פירש"י והוא מוכרח בגמ' דלהתיר הוא דמחלק רב שישא דשבות קרובה אף להתיר דוחין ולא רחוקה אבל לאסור אין לחלק כיון דהוא לאפרושי מאיסורא אף רחוקה דוחין וכיון דחלבי שבת הוי לאיסורא איך מתורץ לעיל בדרב שישא ויותר אני תמה עליו אף לסברתו אף אם נאמר דר"ל דאף לאיסור מחלק רב שישא דלא כפירש"י או אם יאמר אף לפירש"י דעכ"פ יכולין אנחנו לחלק כן אף לאיסור ולתרץ לעיל כן א"כ מאי מתרץ דלא קאי הכי הא לא נדחה אלא בלהתיר דמוכח מהמשנה אף שבות קרובה לא התירו להתיר אף לחלק כן בלאסור לא נדחה וא"כ עדיין לא מיתרצא קושיתו לתרץ כן לעיל אלא ודאי שאין סברא לחלק בין קרובה לרחוקה בלאסור והוא לא אמר אלא בלהתיר וא"כ אין כאן קושיא ודוק:

בגמ' אמר ר' אבא וכו' ע"ש עד סוף פירקין ענינא דקניבת ירק והנה הרמב"ם ואחריו נמשכו כל הפוסקים פסקו כרב הונא ורב מנא ולפום הרהיטא דסוגיא משמע דהלכה כר' יוחנן דתניא כוותיה והך ת"כ דר' מנא דחי ר' יוחנן ולא עוד אלא שכ' המ"מ וב"י הביאו משום דת"כ דר' מנא לכך פסק הרמב"ם כן והוא להיפך כמ"ש וגם בגמ' הוא מגומגם דמשני למלאכה ולעבור בעשה ול"ת חדא מ"ש קניבת ירק דנקט ומ"ש יה"כ דנקט הלא בכל מלאכת שבת הוא כן וגם הלשון מנין שאסור אין לו פירוש הא בלא"ה אסור משום ל"ת. ועיין בקונטרס הדרשות שלי שתרצתי דברי הגמ' וגם הרמב"ם בטוב טעם דרך דרוש בימי חרפי אמנם כעת דרך פשטן של הלכה נ"ל שמטעם זה כ' המ"מ משום דת"כ דרב מנא שזה התירץ אינו עיקר רק לדחות בעלמא מן כל הקושיות שכ' וכמ"ש הפוסקים בעלמא שאין סומכין על הדיחוי בגמ' היכא שאינו עיקר ולכך הוי ת"כ דרב מנא אף דגם לר"י איכא ת"כ פסקינן כבתראי כמ"ש המ"מ זה נ"ל כוונת המ"מ ויותר נ"ל לדעת הרמב"ם דהכא מסקינן בגמ' לאסור כיון דקא חזי דקא מחרפי וכו' ומטעם זה השמיטו הרי"ף והרא"ש את כל הדין קולא דקניבת ירק וא"כ יוקשה על הרמב"ם שהביאו אמנם נ"ל שהרמב"ם מפרש דכיון דהא דאמר בגמ' דבי רב יהודא וכו' על הברייתא שהביא ת"כ דר"י דמיירי להתיר בי"ה שחל בשבת וכן כולה סוגיא מיירי בהכי וכגי' רש"ל ולא מיירי כאן כלל בחול מסתמא הך דבי רב יהודא ודבי רב נמי מיירי שחל בשבת ואסרו משמי' דר' יוחנן אבל בחול לא מצינו שאסרו וא"כ עולין כל דברי הרמב"ם כהוגן אליבא דכ"ע ודוק:

סליק פירקא דואלו קשרים