לשון הזהב שבת ריב

משנה שם בביצה ואיירי שלא בזמנה ומחמת הרגל קאי טעמא דרבא משום מתקן אסור ואדם שרי אף שלא בזמנה משום מיקר ורבא דאמר שם טעמא דברייתא משום הואיל ולא אמר משום בזמנה כמ"ד לאו מצוה ר"ל דבעי לאוקמא ככ"ע אף כמ"ד לאו מצוה ומשום הואיל שרי אבל עכשיו פה הדר מטעמא דהואיל וע"כ ברייתא אתי כמ"ד בזמנה מצוה ולכך שרי ולק"מ מברייתא ואימא מהואיל הדר ודוק:

בא"ד וא"ת דתניא בפ"ב דיומא וכו' עד טמא מת היכי טביל וכו' לכאורה אינו שייך לכאן אך י"ל דלולי דברי התוס' לעיל היינו אומרים מה דשרינן משום הואיל היינו משום טבילה בזמנה מצוה ואע"ג דליכא תועלת אבל כיון שכתבו דאפי' למ"ד לאו מצוה שרינן משום הואיל דשבת ובשבת גופא שרינן שם לטהרת הרגל אבל ללא תועלת למה נתיר כיון דלאו מצוה וע"ז מסקי שאפ"ה הוי תועלת שיטהר למחר בלא טבילה דקודם הזאה אע"ג דלאו מצוה ויוכל לטבול למחר שפיר אמרי' הואיל ומהרש"א כתב דלהכי שרי שיוכל להזות למחר דטבילה בזמנה מצוה ואשתמיטתי' דברי התוס' לקמן דף קכ"א ע"א שהביאו מגמ' דיומא דאף למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה טמא מת טובל בי"ה והיינו הך ברייתא שהביאו כאן אלא שקיצרו ולדבריו לא היתה התחלת קושיא ודוק:

(לעיל דף קי ע"ב) בתוס' בד"ה ת"ל וכו' עד ופריך עד השתא וכו' מ"ש המהרש"א דבל"ז נמי מוכח דשמואל הכי ס"ל ע"ש אבל אין זה דיקדוק דרצו להוכיח דאין חילוק בין שבת לשאר איסורים אף לדידן דס"ל כר"ש ומשמואל אין ראי' דילמא לא סבירא לן כשמואל ולא יודחו בזה דברי השאלתות אבל מקושית הגמ' מוכח דאין שום ה"א וסברא לחלק בין שבת לשאר איסורים דאל"כ מאי פריך והא שכ' התוס' דשמואל סבר הוא רק התחלת הראי' ודוק:

בתוס' בד"ה למימרא דרב כר"ש ס"ל וכו' עד ות"ק אסר לי' אפי' לתענוג ר"ל כיון דחושש במתניו והוי דבר שאינו מתכוין דודאי מסי דשלא לרפואה ודאי שרי כדלעיל במשנה ור"ש שרי כיון שאינו מתכוין ולכאו' תמוה כיון דגם בעלמא שרי אין מתכוין למה ל"ל ישראל בני מלכים הם וצ"ל משום דהוי פסיק רישי' ולא שרי אלא משום דגם אינו ניכר הרפואה דמאן דחזי סבר לתענוג הוא דלא ידע דחושש במתניו ויאמר דסך משום כ"י ב"מ הם וגם הוא אין מכוין תו ליכא למיגזר אף דהוי פ"ר וז"ש התוס' דמקיל בעלמא וכו' ר"ל מש"ה מקיל כאן עוד קולא ואם כן יש לכוין זה בפירש"י ודוק וזה דלא כמהרש"א עיין שם:

סליק פרק שמונה שרצים ואלו קשרים פרק חמשה עשר דף קיב ע"א ברש"י בד"ה מ"ד חדא מנייהו וכו' עד תרוייהו ליתסרי קמ"ל משמע שר"ל שה"א שאפי' א' מהם לעשות בשבת כשהשני כבר קשור מאתמול ליתסר מטעם שכ' שאינו יודע שמא יניח זה שקושר היום יבטל דאם ר"ל תרוייהו ליתסרי היינו דוקא לעשות שניהם דא"כ ל"ל הטעם כיון דלא ידעי הי מנייהו וא"כ כשאמר קמ"ל היינו שמותרת לקשור אחד מהם כשהשני כבר קשור לקשור שניהם בשבת באמת אסור וא"ל מנ"ל לרש"י זה ולמה לו לפרש כן אמנם הוכרח לפרש כן דאל"ה קשה הא אסיק לקמן דף שאח"ז בגמ' לקשור באבוס ובפרה אסור רק בחבל דגרדי ומשמע משום דלא מבטל לי' אבל חבל דעלמא אסור לעשות שניהם רק אם הי' האחד קשור שרי לעשות השני וע"כ משום דאמרינן בסתמא אותו שהי' קשור יניחו כך כמ"ש המ"א וא"כ אמאי הכא בנודות ובחלוק יהא שרי לעשות שניהם וא"ל שיש חילוק ביניהם כמ"ש המ"א דא"כ מאי מקשה הגמ' לעיל הלכה מכלל דפליגי ופירש"י ואמאי הא דמו להנך דלעיל שמא יש חילוק אלא ע"כ שאין לחלק לכך הוצרך רש"י גם כאן לפרש כן כן הי' נ"ל לכאו' אבל מצאתי ברש"י עצמו שפירש ע"ב בד"ה תרי איסרי שכ' שקושרין היום בשני צידי הפתח וכו' ע"ש ואהא פי' מ"ש מהנך משמע ודאי דגם בהנך שרי לעשות תרוייהו וצ"ע אמ"ש פה כיון דלא ידיעי וגם כל הפוסקים כ' סתמא דשרי לעשות שניהם וצ"ל דרש"י כוונתו לפרש דהיכי ס"ד לאסור הא אינו ידוע איזה יניח אהא כ' דה"א ליזול לחומרא לאסור תרוייהו קמ"ל דאזלינן לקולא ותרווייהו שרי וטעמא כמ"ש הפוסקים כיון שפעם מניח זה ופעם זה לא הוי שום חד מנייהו של קיימא אמנם צ"ע ליישב מהך דאוסר לקשור באבוס ובפרה כמ"ש:

לכן יישבת עפ"ז דברי הרמב"ם התמוהים מה שתמהו עליו כל מפרשיו לכאורה שבאמת הם נכונים ומוכרחים שכ' בהך דינא באבוס ובפרה שאסור משום דחבל דעלמא אסור בטילטול ודגרדי שרי בטילטול ולפ"ז לק"מ וכן הטור כ"כ והיינו מההכרח שכתבתי ויתיישב נמי לפירושו אמאי לא גזרינן בחבל דגרדי אטו דעלמא דלדידי' ליכא לשנוי כתי' תוס' הראשון משום דעלמא גופא הוא רק מדרבנן דגם בדלי הוא מדרבנן להרמב"ם שאינו מעשה אומן ואפ"ה פסקינן דגזרינן כרבנן אבל אי טעמא משום מוקצה ודאי לא גזרינן מוכן אטו מוקצה וכן משמע דמייתי עלה כלי קיואי ובפרט לגי' הרי"ף והרא"ש דאמר רב יהודא אמר שמואל כלי קיואי ולא מייתי לעיל אלא דהכא משום מוקצה נגעו בי' משא"כ בקשור בפרה או באיבוס הוא מוכן מאתמול וראב"י דשרי בב' איסרי היינו כשהי' מוכן שם מאתמול או בדגרדי דהא איהו לא מיירי אלא מאיסור הקשר משא"כ הכא אמר בפי' ובלבד שלא יביא חבל מתוך ביתו דייקא שאינו מוכן לכך מאתמול ודוק:

בגמ' הכא מינטר וכו' וצ"ל משום הפסד התיר לו לכרוך גמי ולילך שהוא טילטול מן הצד ולא לטלטלו ממש דבר המוקצה לפ"ד רב יוסף שלא מצינו זה הרי בכיסו שהחשיך שהוא הפסד גדול בדרך כמה נתלבטו בה או י"ל דהך דר' ירמי' איפסיק צד הפנימי ולא הוי אסור בטילטול וכן משמע לשון רש"י שכ' בד"ה דאי בעינא וז"ל והך דאביי חיצונה איפסיק וכו' משמע ולא דר' ירמי' ואביי לא אסיק אדעתי' מטילטול אלא מגמי לח ואפשר שהי' יכול לכרוך עליו להרגל בלא טילטול וע"ז אמר רב יוסף משום דמינטר אין להתיר גם זה רק אביי הקשה לו על שאמר שבקי' שאסרו גם בטילטול וכן משמע לשון רש"י ודוק: