לשון הזהב שבת ריא

הפוסקים אמנם לפירש"י הוא תמוה מ"ש הרמב"ם וטור וש"ע שאין לוקין על הסירוס רק אסור למה הא הוי לאו לדברי רש"י ויותר תימה שהמ"מ נתבאר בגמ' פ"ח שרצים ואיני יודע איך נתבאר פה וכוונתו ודאי למה שאמר שהוא אסור ולא אמר חייב והיא גופא קשיא ואם נאמר שהוא דרש לא נילקה נשתתק הדבר שבכל התורה לוקין וממתן מדרשא וכאן גופא כ' הרמב"ם עצמו שבכל בהמה חי' ועוף לוקין ונפיק ג"כ מדרשא כל שבארץ ולולא דברי רש"י י"ל כיון שעיקר הלאו לא קאי עלי' דלא תעשו משמע עשי' בידים אבל לפירש"י קשה ואם נאמר שהרמב"ם פליג ארש"י דקרי בי' וכו' והוי רק דרשא לאסור ולא ללאו הוא דוחק וגם הלא מצינו כן כמה פעמים בש"ס וכאן הוא מוכרח כיון דכתיב כ"ם ועלה קאי לא תעשו לכן נלע"ד דרמב"ם קאי אשתיות לרפואה ואינו מתכוין ואף דהוי פסיק רישי' הוא רק מדרבנן כמו כל דבר שאינו מתכוין לר' יהודא ור"ש בפסיק רישי' מודה לר"י ואפשר דמזה נמי מיירי ר' יהודא דנקט אסור ודוק:

בתוס' בד"ה והתניא וכו' עד וכ"ת דה"מ לשנוי וכו' ר"ל לכן ניחא לי' יותר להקשות מזה אבל לקמן באשה דלא שייך סירוס כמ"ש הפוסקים בשם הת"כ לכך מקשה מפרי' ורבי' וכמ"ש מהרש"א ג"כ ומ"ש לפי' אחר בעמוד שלאח"ז די"ל דמקשה גם שם מסירוס נעלם ממנו הת"כ הנ"ל שהביאו הפוסקים וגם בתוס' גופא כאן א"א לפרש כן חדא דא"כ מאי הוכחתייהו מגמ' דיבמות דילמא משום סירוס וגם מאי מתרצן התוס' משום דאיכא למ"ד וכו' וא"כ גם מסירוס לא פריך כיון שתלי זה בזה אלא ודאין אין שום סברא כלל לתלות זה בזה כיון שהוא קרא בפ"ע וגם שם הוציא סברתו מדיקדוק קלוש דבאשה דמשני הוא עיקר התי' דלא שייך סירוס וכת"כ למה להו לפרש אלא דמאי דמשני בעקרה הוצרכו לפרש שלא תיקשי כמו בסירוס אסור אף בסריס ה"נ משום פ"ו לאסור אף בעקרה לכך כתבו דלא שייך זה אלא גבי סירוס שגלי קרא כדלעיל ולא בפ"ו באשה וק"ל:

בתוס' בד"ה ת"ל בארצכם וכו' עד והכא מכם קא דריש וכו' ר"ל לסירוס בלא מעשה וכמו שכתבתי בפירש"י ע"ש ודוק:

בא"ד עד והכא אתיא אפי' כר"ש וכו' עיין בפוסקים מה שסיימו אפי' לפי' הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' שרי זה דוקא בשבת אבל לא בשאר איסורים ולפ"ז אנו יכולין לכוין זה בדברי השאלתות דבזה קי"ל כר' יהודא בשאר איסורים אמנם תוס' אזלי לשיטתייהו לעיל בפרק הבונה דפליגי אערוך וסברי אף בשבת מודה ר"ש אף בפ"ר דלא ניחא לי' וק"ל:

דף קיא ע"א בגמ' כי תנן נמי מתני' וכו' הלשון מיותר דהל"ל מתניתן במגמע ופולט ונ"ל דבא לתרץ דא"כ למה נקט סתמא לא יגמע דודאי אינו מגי' המשנה ומתרץ דלשון יגמע משמע דפולט מדלא קתני לא ישתה כדקתני לעיל מיני' כל המשקין שותה אלא דמרמז דמיירי תפולט דמיקרי רק גמיעה ולא שתי' ושם דקתני אבל מגמע ובולע משום רישא והא דקתני חלב כדי גמיעה היינו משום שיעורא לא יכול למיתני שתי' ודוק:

בתוס' בד"ה כי תנן וכו' עד אורחא דמילתא נקט והוא דוחק דהל"ל היא גופא רבותא אבל שותה הוא אע"ג דלאו אורחא הוא שרי ונלע"ד דהתוס' כ"כ לפי הס"ד אבל למסקנא א"ש והוא דמסיק דרבא שרי לאחר טיבול משום לפני טיבול משום הואיל ושריותא דלפני טיבול מיקרי זהו טיבולו כמ"ש רש"י והיינו דשותה חומץ ואוכל אח"כ הוי טיבולו לכך נקט אבל מטבל לאשמועינן דינא וטעמא כאחד דלהכי שרי אף לשתות כיון דמטבל הוא כדרכו לפני טיבול וזהו ג"כ טעם אביי ואפשר זה גם כן כוונת התוס' אורחא דמילתא נקט ר"ל דאשמועינן טעם השריותא משום אורחא דמילתא לפני טיבול ודוק:

ברש"י בד"ה ונימא וכו' עד מתקן עור צבי וכו' ר"ל אף דבאדם לא שייך משום תיקון מנא שייך בי' תיקון עור צבי וק"ל:

בתוס' בד"ה ורבא כמ"ד לאו מצוה ר"ל רבא דאוקי שם טעמא דאדם שרי לטבול משום דנראה כמיקר בשבת ובי"ה משום הואיל משמע הא לא"ה אסור כמ"ד לאו מצוה ועיין במהרש"א שהקשה לכאו' ק' חזקה ותירוצו אינו עולה מכמה טעמים חדא דלא מצינו בכל הש"ס טבילה בזמנה מצוה בכלים וגם שם לא מיירי כלל בטבילה בזמנה דקתני במשנה חל להיות ר"ל הרגל אחר השבת מטבילין הכל ר"ל שחייב לטהר עצמו וכליו ברגל משמע שאינו זמנה אלא משום רגל דמאי שייך זמן טבילה לרגל וגם לסברתו דשם ג"כ י"ל דמיירי בזמנה א"כ ל"ל טעמא באדם נראה כמיקר וצ"ל דהדר בי' גם מטעם נראה כמיקר א"כ הדר הוי תרתי מקמי חדא טעמא דהואיל וטעמא דנראה כמיקר ומאי התחיל להקשות וגם מאי דחי מכלים הא תנאי פליגי בה נוקי המשנה כהך תנא דלאו מצוה ואדם משום מיקר וגם עכ"פ יש לומר דהמשנה מיירי שלא בזמנה כיון דמיירי ברגל סוף סוף אינו תירוצו עולה כלל ונשאר קושיתו חזקה דליקשו דרבא ג"כ סבר כך דמותר לטבול משום מצוה בזמנה ולא הדר אלא מטעמא דהואיל וטעם מתקן ומיקר קאי משום דשם ודאי לא איירי בזמנה כמ"ש משא"כ הך ברייתא דקתני כל חייבי טבילות וכו' משמע ודאי בזמנה והי' נ"ל לתרץ לפום פשטי' דמשמע שהתוס' אומרים שרבא סובר כמ"ד לאו מצוה לכך אמר משום הואיל שרי וכן הוא ריהטא דלישנא דמהרש"א וא"כ אם נאמר דרבא השתא סבר כהך ברייתא דמותר לטבול משום דמצוה והדר מהך דסבר שם לאו מצוה א"כ שוב הוי הדר מתרתי מטעמא דהואיל ומסברתו דבזמנה מצוה דזו הוי חזרה חזקה מדין הסברתו ודוק:

אמנם אחר עיוני אין נראה לי כלל שיהא הפי' בתוס' שכ' ורבא כמ"ד לאו מצוה היינו שסובר כן דמה לנו פה ושם לסברתו הלא הוא רק מפרש המשנה ובריי' ודבר זה הוא מחלוקת התנאים מה לנו להכניס ראשו בין הרים אין לנו לפרש אלא שמוקי הברייתא כהך תנא או כאידך וגם התוס' לא כתבו כלל שרבא סובר כמ"ד לאו מצוה וא"כ התוס' מקשין ממש קושית המהרש"א ובסיגנון ופי' שכתבתי והוא דילמא באמת הדר בי' רק מטעמא דהואיל וברייתא דמתרת לטבול בי"ה היינו משום דטבילה בזמנה מצוה לכך בברייתא דתני כל חייבי טבילות דהיינו בזמנה לכך שרי ואין חוששין משום מתקן אבל