לשון הזהב שבת כא

דר"י לעיל לא ס"ל כב"ע ולעיל מייתי ראי' מרבה אר' יוחנן משמע דכחדא ס"ל וא"כ אין ראי' משם וק"ל. אמנם לאחר שראיתי דברי הנ"י והרא"ש למדתי פי' אחר בדברי התו' שהוא אדרבא סתירה לספק ריב"א והיינו דריב"א ודאי ס"ל כרי"ף דהילכתא כב"ע דאל"ה למאי נ"מ מספקא לי' כמ"ש הם מדברי הרי"ף וטעם שפסק כב"ע ולא כרבנן ע"כ משום דר' יוחנן בסוף שמעתין מפרש דבריו דמודה בזורק ש"מ דס"ל דהכי הילכתא כמ"ש הם לטעם הרי"ף וע"ז כ' התוס' סתירה כמ"ש הם על הרי"ף דהא ר' יוחנן עצמו ודאי לית לי' כב"ע וא"כ ע"כ לאו משום דס"ל כוותי' מפרשו וא"כ ודאי הלכה כרבנן וליכא לן שום נפקא מינה בספיקא דריב"א וק"ל:

בא"ד וכן מוכח בהדיא בריש א"נ לכאורה א"צ הוכחא לזה שהוא מוכרח ודוחק לחלק בין לקולא ולחומרא אמנם לפמ"ש לעיל א"ש די"ל דילמא ריב"א ס"ל כה"א בתוס' לעיל ובסמוך בד"ה המושיט דמש"ה ס"ל מהלך כעומד דלא יליף מצידי ר"ה אבל לעולם לא הוי כעומד ממש ובצידי ר"ה חייב וא"כ לא מוכח מר"י דלא סבר כב"ע לכך כתבו דמוכח כן בריש א"נ אלמא דכן הוא כמ"ש קודם דאפי' אשכחן במשכן פטור ואף בצידי ר"ה דכעומד ממש דמי בכ"מ ודוק:

דף ו ע"א בתוס' בד"ה ה"מ היכא דאיכא חיפופי ותימא וכו' עד א"נ ההיא סוגיא כרב פפא וכו' שני התירוצים האלו תמוהים מאד לתירץ הראשון קשה למה לי' למימר דה"א טעות בדרבנן אמאי לא משני דליכא לאפלוגי בצידי ר"ה דהא ראב"י מודה שם כיון דסתם צידי אית לי' חיפופי וכן לתירץ השני קשה הא רב פפא ע"כ לא ס"ל כן לאמת דאל"כ קשה לרב פפא ולסוגיא דהתם מ"ט דרבנן היכא אשכחן כה"ג ורב פפא לא תסיק אדעתי' ואקשה באמת וע"כ הוצרך לסבור גם הוא התירץ וע"כ צ"ל בדוחק דודאי המקשה דהתם לא אסיק אדעתי' לחלק ולתירץ הראשון שבתוס' התרצן באמת אף דאסיק אדעתי' לחלק עכ"פ גם צידי ר"ה יש בלא חיפופי אלא דהוי מקום לטעות והי' יכול לומר באמת דהוי יכול לטעות בדראב"י דאף ביש חיפופי פליג וטוב לו יותר לומר טעות בדרבנן ולתירץ השני שבתוס' דאף התירץ דהתם אינה לפי האמת אלא דאף התרצן עדיין לא אסיק אדעתי' דראב"י מודה דלא ידע מן קושיא דהכא כמו רב פפא דהכא דלא אסיק אדעתי' לומר כן דראב"י מודה בחיפופי וקאי הסוגיא דהתם לפי ה"א דהכא וע"פ מסקנא דהכא בלא"ה לק"מ שם דלא יכול למתני' פלוגתייהו בצדי ר"ה דשם ראב"י מודה ודוחק וצ"ע:

ועפ"ז העולה מסוגיא זו לפמ"ש יש לתרץ דברי הרי"ף על נכון להצילו מקושית הנ"י והרא"ש ע"ש ויתורץ גם דברי ר"י שהוציא הרי"ף דהלכה כב"ע מדאמר ומודה ב"ע בזורק ובאמת קושיתם חזקה דר' יוחנן בעצמו אמר לעיל המפנה חפציו ע"כ ל"ל כב"ע כמ"ש התו' ג"כ לעיל וקושיתם זו תפול על ר' יוחנן בעצמו שיהא סותר דברי עצמו אמנם לפמ"ש י"ל דר' יוחנן פסק כב"ע לא מטעם שאמר הגמ' על ב"ע דס"ל מהלך כעומד דמי דהגמ' הוצרך לומר כן לפי סוגיא דהכא דאף ראב"י מודה בחיפופי אמנם קי"ל כסוגיא דהתם דמשמע להדיא דראב"י פליג אף בחיפופי וקי"ל הלכה כראב"י דמשנתו קב ונקי וא"כ אף דמהלך לאו כעומד דמי פטור מטעם דלא אשכחן כה"ג לכך קאמר ר"י מודה ב"ע בזורק דבהוציא הילכתא כוותי' דפטור אבל בזורק מודה דשם אשכחן שפיר בעגלות שהי' מושיט מעגלה לר"ה דרך למעלה מי' אע"ג ששם הי' תחתיו מקום חיוב זה החילוק לא שייך אלא במהלך כיון שגופו מהלך במ"פ משא"כ בזורק ולכך שייך הך דר' יוחנן הכא לאחר הסוגיא דראב"י ולכך אמר ר' יוחנן המפנה חפציו פטור כיון דמהלך לאו כעומד דמי וא"כ אתיא שפיר דברי ר' יוחנן וגם דברי הרי"ף דפסק כוותי' וכן נלענ"ד לפסוק לדינא ודוק:

ועפ"ז מתורצין היטב דברי ריב"א לעיל דמספקא לי' לעיל בב"ע דס"ל דהילכתא כוותי' כמ"ש לעיל ולא יוקשה מה שהתו' מקשין עליו כמ"ש לעיל משום דריב"א אזיל לשיטתי' שמקשה הך קושיא בעירובין דף צ"ד ותירץ כתירץ השני דהכא והוא הנכון דסוגיא דהתם ס"ל כרב פפא דהכא דלא מחלק דהיינו דסוגיא דהתם ורב פפא ס"ל באמת שאין לחלק וראב"י ס"ל אף בחיפופי הוי ר"ה וע"כ רבנן דהכא ס"ל כרבנן דהתם וא"כ לראב"י דהילכתא כוותי' ס"ל כב"ע דפטור ולאו משום מהלך כעומד אלא משום דלא אשכחן כה"ג לכן פסק כן ר"י וריב"א והרי"ף ודוק:

ע"ב בגמ' ואמאי קרי לי' גמורה מ"ד כי פליגי וכו' ועיין בפירש"י ובתוס' ובאמת שלפי פשוטו הברייתא הוא תמוה כמ"ש התוס' ורש"י הוצרך לפרש כן ע"פ הגמ' וגם על הגמ' לק"מ שהוצרך לפרש כן שיהא הברייתא כרבנן ואליבא דאמת ועוד יש לי מקום תימה לפירש"י הוי לי' למעט ג' מחיצות שכאן נגמרה כל ד' מחיצות לאפוקי היכא שלא נגמרו כל הד' מחיצות רק הם ג' והי' מתיישב יותר מלמעט ב' מחיצות מנגמרה כל הד' וגם פשטי' דלשון גמורה הי' מתיישב יותר דשם בג' מחיצות היא באמת רה"י לזרוק רק לא הוי גמורה לטלטל הגם שוודאי זה לק"מ על הגמ' דלפרש הכא את הברייתא דלזה א"צ מיעוט דפשיטא דבעינן תיקון ברביעית לטלטל אלא דכאן איכא פלוגתא דר"י הוצרך לאשמועינן לאפוקי מר"י אמנם הברייתא אינו מתיישב למעט מנגמר ד' מחיצות ב' מחיצות ונלע"ד לתרץ חדא באידך דה"ק מ"ד ה"מ לטלטל וכו' קמ"ל גמורה למעט היכא דלא נגמר מנין מחיצות כגון אף בג' מחיצות דלא הוי גמורה לטלטל וא"כ המיעוט דזו היא דממעט ב' מחיצות ע"כ אף לזרוק דלטלטל כבר מימעט מן גמורה אף ג' מחיצות ודוק היטב כי נ"ל נכון ומתפרש הלשון גמורה היטב ע"פ פירש"י:

בגמ' מר"ה ואמאי קרי לה גמורה איידי וכו' ופירש"י הכא ליכא למימר וכו' ע"ש לכאורה הוא מתפרש דלימא דה"א לזרוק הוא דלא הוי ר"ה ואינו חייב הזורק דתוכו מרה"י וכן מר"ה חייב אבל לטלטל הוי ר"ה ואסור קמ"ל גמורה דמותר אף לטלטל ואזה מתרץ רש"י דעדיין יוקשה למה לי גמורה דע"כ אין יכולין לטעות דאסור לטלטל דעיקר עשייתם לטלטל אבל הוא תמוה וכי משום דתני המשנה א"צ לא הוי צריך הברייתא לאשמועינן הא המשנה נשנית לאח"כ וגם ה"א דהלכה כר"י וצריך לסלקן