לשון הזהב שבת כ

שכ' קשה לר"י וכו' עד ותי' ר"י דה"ק וכו' יש לדקדק בגמ' למה לי הבשלמא וליכנס בדוחק שכ' התוס' ליקשה סתמא לרבנן היכא אשכחן וגם לרבנן הוא מיותר הלשון נהי נמי וכו' ליקשה סתמא ונלע"ד דודאי אשכחן במשכן הוצאה דרך מ"פ דהא עיקר הוצאה הם הורידו קרשים מעגלה לקרקע ועגלה הוי גבוה י' ויותר וא"כ הורידו דרך למעלה מי' בר"ה דהוי מ"פ וא"כ לא מקשה מידי אע"ג דהתם מושיט רק החפץ והכא גם גופו מהלך במ"פ מאי חילוק כיון שגם הכא לא עביד הנחה במ"פ כמו התם לכן מקשה בשלמא ב"ע סבר מהלך כעומד דמי ר"ל אע"ג דבזורק ומושיט מודה ודאי דשם לא שייך כעומד אבל מהלך הוי הנחה ממש אע"ג דכ' התו' שלא ידע דמודה ב"ע בזורק היינו שלא ידע הברייתא וכמו שאפרש בסמוך אבל ודאי ידע דלהאי טעמא מודה בזורק דהאי טעמא לא שייך בזורק א"כ חזינן ודאי דיש לחלק בין מהלך לזורק א"כ קשה לרבנן נהי נמי דסברי מהלך לאו כעומד דליפטור מטעם דעביד הנחה במ"פ עכ"פ לא הוי כזורק ומושיט דהתם לא הלך כלל גופו במ"פ והוי מוציא להדיא מרה"י לר"ה משא"כ במהלך שעכ"פ הלך גופו במ"פ היכי אשכחן כה"ג ר"ל במהלך גופו במ"פ על הארץ שיהא חייב דלמא לא חייב אלא במוציא להדיא מרה"י לר"ה שלא הלך אפי' במ"פ וא"כ אין ראי' מהושטת הקרשים לכך הוצרך הגמ' להביא כל ראיות ממהלך גופו במ"פ כגון מעביר ואינך והא שכ' התוס' בעמוד שאח"ז בד"ה התם כל היכא דמנח וכו' עד מ"מ תחתיו במקום שמהלך וכו' היינו נמי מכח סברת הגמ' שיש לחלק בין מהלך ותו' כ"כ לתרץ אף ממוציא ומעביר דרך עליו שג"כ מהלך וממושיט בלא"ה מתורץ שאינו מהלך כלל והתו' שולל שניהם בתירוץ אחד דהתם תחתיו במקום שהוא מהלך דוקא הוי מ"פ אבל כ"כ דלא הוי מחלקינן בין מהלך לזורק לא שייך לפלוגי בין תחתיו מ"פ למקום חיוב כיון שאינו מוציא להדיא לכך הוצרך להקשות דוקא מכח בשלמא לב"ע לחלק בין מהלך לזורק ודוק:

ועפ"ז מתפרשין היטב דברי התוס' בד"ה בשלמא לב"ע הנ"ל שלכאורה אין להולמן דמאי מקשים לימא בשלמא שאינו אליבא דאמת דהא ידע באמת שע"כ משכחת לרבנן כה"ג ואי רצו להקשות למה לי' לפרש עכשיו אליבא דאמת כיון דעכשיו א"צ לזה מאי מתרצים דה"ק עדיין קשה מאי צריך לזה ועפמ"ש יתבאר היטב ע"פ מ"ש התוס' בעמוד שלאח"ז בד"ה המושיט והזורק חייב וז"ל וא"ת כיון דלא יליף דרך סטיו מדרך צידי לענין מעביר ר"ל דאי יליף לא הוי ס"ל מהלך כעומד כיון דהוי במשכן אלא ע"כ סטיו יותר הוי רשות בפ"ע מצידי ר"ה א"כ אף זורק ומושיט לא ניליף ותירצו דבאמת ניליף סטיו מצידי ר"ה אלא במהלך אף בצידי ר"ה פטור אף דהוי במשכן פטור כיון דאית לי' מסברא מוכרחת דמהלך הוי כעומד ומניח ממש הוי כמוציא מרה"י למ"פ דפטור אף דהוי במשכן זו תורף דבריהם לשם בשינוי לשון לתוספת ביאור וא"כ י"ל שזהו הקושיא ותירץ ג"כ כאן שבקושיתם היו סוברים כמו שסברו שם דלב"ע לא משכחת במשכן דלא יליף מצידי בפרט לפי דס"ד עכשיו דלא ידע מברייתא דמודה בזורק והתם לא הכריחו אף בתירץ דיליף מצידי אלא מכח דמודה ב"ע בזורק ועכשיו דלא ידע מברייתא ע"כ ודאי טעמא דלא יליף סטיו מצידי והקשו שפיר למה לו למימר משום מהלך כעומד הל"ל משום דלא אשכחן דהוי עכשיו אף לפי האמת משום דלא אשכחן ותירצו שפיר דאף עכשיו ידע מזה דאף דיליף ואשכחן אליבא דאמת במשכן פטור לב"ע משום דמהלך כעומד דמי כמו שתירצו לקמן והוצרך לומר זה לחזק הקושיא לרבנן היכי אשכחן כה"ג ר"ל במהלך וכמ"ש דבמוציא אשכחן בעגלות ודוק היטב:

בא"ד ובירושלמי פריך לפמ"ש מקושר להקודם שתירצו דאף דהוי במשכן פטור משום מהלך כעומד והוי כמניח ממש וא"כ אף בצידי ר"ה פטור במהלך והוא סברא רחוקה ויותר הל"ל דס"ל בסטיו מהלך כעומד משום דלא אשכחן ובצידי חייב כמו ה"א בתוס' דלא יליף מצידי ולא יוקשה ממעביר ד"א בר"ה לכך כ' ובירושלמי פריך באמת כן אלמא דהוי כעומד ממש ודוק:

בא"ד והש"ס דידן לא חשיב פירכא היינו מדהביא ראי' ממעביר ד"א וכן ממוציא דרך צידי דילמא אף התם לא חייב אלא בקופץ אלא ודאי שלא הי' סברא בעיני הש"ס דמיירי דוקא בכה"ג והוא ג"כ מקושר אל הקודם דאל"ה ה"א דילמא הגמ' לא מייתי זה אלא לרבנן ולדידהו לית להו הך סברא דקופץ אבל לב"ע שפיר י"ל דאית לי' הך דקופץ אבל כיון שכ' דלהכי קאמר מהלך כעומד לב"ע דפטור אף דאשכחן א"כ הנך מידי דהוי דקאמר הגמ' קאי אף לב"ע שפיר מוכח דלית להו הך סברא דקופץ ודוק:

בא"ד וכן קלוטה לר"ע וכו' הקשה מהרש"א אמאי לא מספקא להו לר"ע אם הניח בתוך ד"א כמו לב"ע ונ"ל שאינו קושיא דודאי גם לב"ע לא מספקא להו אם הניח ממש בתוך ד"א דבעינן שיעביר ד"א והכא לא העביר רק ב' אמות וכן בזורק לר"ע וודאי דלא הוי הילכתא אלא דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה בזורק ד"א אבל לא לחייב בהונחה אלא דמספקא אי הוי כן אף חוץ לד"א כיון דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה בזורק ד"א או דילמא דוקא תוך ד"א לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה וחוץ לד"א אמרינן ובב"ע הכי מספקא להו דהא חזינן אף לרבנן בעומד לפוש אי הוי הנחה כמו שבעי לעיל רב מר' אי עקירת גופו הוי כעקירת חפץ וכן בהנחה בעמד לפוש מספקא לי' אי הנחת גופו הוי כהנחת חפץ כמ"ש התוס' שם וא"כ י"ל דהילכתא הוא במעביר ד"א דמהלך ועומד לא הוי כהנחת חפץ ובאמת אף שם מהלך כעומד כמו בהוצאה אלא דלא הוי הנחה אף בעומד אע"ג דפשיט לעיל מברייתא דהוי הנחה הא נמי ס"ל בעלמא מהלך כעומד דמי והוי הנחה ובד"א הוי הילכתא דלא הוי הנחה במהלך ה"ה בעומד דמה"ת לחלק כיון דס"ל מהלך כעומד או דילמא דהוי הילכתא דלא אמרינן מהלך כעומד אבל בעומד פטור ודוק ונ"ל שזהו כוונת המהרש"א בויש לישב שכ' וכן משמע מלשונו עי' בחידושינו פ' הזורק דף צ"ז ע"ב בא"ד נראה לרשב"א וכו' אין לו קשר עם הקודם ולפי פשוט הי' נ"ל שהוקשה להם מאי מספקא לריב"א לפשוט מרבה דאמר לעיל מפורש תוך ד"א עמד לפוש פטור וחוץ לד"א חייב ומה"ת לנו לומר דאתי' דלא כב"ע יותר יש לנו לומר דאתיא כב"ע ואדרבא מרי"ף משמע שפסק כב"ע כמ"ש הנ"י והרא"ש לכך כ' נראה לרשב"א