לשון הזהב שבת רט

דתנא הוא או סומך על משנה דכל המקלקלין פטורין וגם על זה יש להקשות ואין להאריך סתמא דמילתא לענ"ד דברי רש"י מוכרחין ודברי התוס' צע"ג ודוק:

ולכאורה יש לסייע סברת הר"ן דביצא הדם חייב בכולן דהא במשנה דחולין אלו שעורותיהן כבשרן חשיב נמי עור אדם וא"כ היכי תנן בב"ק החובל בשבת פטור מכולן שמתחייב בנפשו הא ל"ל עור כמ"ש בגמ' אשרצים אבל לסברת הר"ן ניחא דשם מיירי שיצא הדם דהא מוקי לה ר' יוחנן בצריך לכלבו אף דהרמב"ם פוסק גם ביצא דם אינו חייב דלא כהר"ן אמנם לדידי' י"ל המשנה דב"ק בבא לנקום נקם מחמת כעס ומצא לו גם מזה ודוק אמנם י"ל דהתוס' אזלי לשיטתייהו כמ"ש בעור עגל הרך ובעור עוף ודוק:

בתוס' בד"ה הצדן לצורך חייב וא"ת וכו' עד דמחייב נמי משום עור לכאורה צ"ע א"כ מאי אמר בגמ' מדקתני החובל חייב מכלל דאית להו עור ולא נקט מדקתני הצדן שהוא ברישא וא"ל שיש חילוק לענין צידה וטומאה דהא חזינן לענין טומאה וחבלה ודאי יש חילוק כמ"ש התוס' מעור עוף ועגל הרך אפ"ה בשרצים אין לחלק כיון דאין להם גישתא דעור כלל כמ"ש התו' ולמה יתחייב משום צידה לרבנן ועכ"פ יוכיח מן שניהם והל"ל מדקתני הצדן והחובל וכו' ויותר קשה בברייתא בגמ' דקתני הצד אחד מח' שרצים חייב משמע דאבל ח"ש חייב משום צידה ובחובל קתני דווקא באותן שיש להם עורות כמ"ש בגמ' וכיון דפטור מחבלה ש"מ דגרע מעור עוף ואין להם עור כלל ולמה יתחייב משום צידה לפי' התו' ונ"ל לחלק דלענין צידה חשיב כולן עור לכ"ע משום דקתני שם במשנה דחולין וכולן שעיבדן טהור ע"ש והצד משום עור ודאי דעתו לעבד העור ואז הוי עור בכל הח' שרצים כנ"ל במשנה וכולן שעיבדן טהור משא"כ שאר שקצים ורמשים דלית להו עור כלל ואינן ראוין אף לעיבוד תדע דלא קחשיב להו שם במשנה ואלו שעורותיהן כבשרן משום דלא שייך כלל עורותיהן דל"ל עור כלל וגם לא שייך למיתני בהו וכולן שעיבדן והא דכ' התוס' דחד טעמא אית להו היינו לתנא דידן דחייב בחובל בכולהו ודוק:

בתוס' בד"ה ע"כ לא פליגי וכו' מה שהקשה המהרש"א קצת אמאי לא דחו פי' הקו' וכו' אמאי מוקי הברייתא לקמן כר"י טפי מרבנן ע"ש מלבד שתמוה לי קושיתו למה מקשו וידחו פירש"י בדבר שלפירושם קשה טפי כמו שסיימו בקושיא זו דהא גם לר' יהודה י"ל דדריש הטמאים כמו רבנן דמ"ש וכמו שמוקי כר' יהודא כן יכול לוקמא כרבנן ע"ש ודוק שהוא ממש זה הקושיא:

אמנם נלע"ד דאדרבא מכח קושיא זו הוא סיוע לפירש"י דלפי' התוס' קשה קושיא זו כמו שסיימו והניחו בקושיא משא"כ לפירש"י לא קשה מידי דהא כולה סוגיא לקמן אזלא אליבא דרב והוא תני תנשמת לרבנן כמ"ש התוס' וקא דרשי הטמאים רק ר' יהודא לא דריש ואזיל בתר גישתא ואם כוונתו דמוקי כת"ק דמשנה דחולין הא אמרינן התם גם דת"ק שם סבר כר' יהודא והיינו דמוקי כר' יהודא וגם מזה קצת סיוע לפירש"י מדקאמר סבר כר' יהודא משמע דכולהו רבנן ותנא דהטמאים לא סבר כר' יהודא ודוק:

ומה שהקשו התוס' למה לי' למימר תנא הוא חדא דאל"ה קשה ושביק מתניתן ועביד כברייתא וגם בלא"ה קשה הא רב לא אמר כלום רק מפרש הבריי' ל"ל תנא הוא אלא ע"כ משום דאי לא אמר רב למינהו הפסיק הענין היינו מפרשים דגם הברייתא טעמא משום גישתא אבל כיון דרב אמר משום למינהו אלמא מאן דדריש למינהו לא אזיל בתר גישתא ומאן דאזיל בתר גישתא לא דריש להטמאים וברייתא פליג אמשנה ובריי' כרבנן ומתני' כר"י כמו שמסיק וקשה מנ"ל לרב לומר זה דבריי' פליג אמשנה לכך אמר תנא הוא ופליג אמשנה ומפרש הבריי' כן ותני נמי תנשמת לרבנן וא"כ מתורץ קושית התוס' גם כן ודוק:

ע"ב ברש"י בד"ה הא למאי שמנו וכו' ולא טעי תנא בין מנו ולא מנו נ"ל שבא לתרץ קושיא חמורה דהא גם למסקנא רב אדא מוחק תיבת אלא וא"כ למה הדר מתירוץ אבא להגי' שלא מנו ואם לתרץ שלא יוקשה ארב כמו שמגי' שם לענין טומאה קאי ה"נ נימא לאביי לענין טומאה אין עור אלא למאי שלא מנו חכמים לכך כ' רש"י שאין דרך התנא וכו' אבל להוסיף או לפחות תיבה בטעות דרך התנא וק"ל:

בתוס' בד"ה ואמר אביי וכו' ותימא כיון דלא קאי וכו' ונ"ל דלק"מ דודאי אין עיקר קושיא מאביי דהיכי שנגי' קשה כיון דפליגי לענין שבת אלא דרבא ורב אדא הגי' ג"כ לענין טומאה כדי לתרץ ארב והיינו כיון דבלא"ה צריך להגי' תני נמי לענין טומאה וכן בשינויא דאביי אם הי' מוסיף לענין טומאה לא הוי קשה אלא שעדיין לא אסיק אדעתי' להגי' לענין טומאה ואז אם נגי' כרבא או כרב אדא אם לא נוסיף לענין טומאה נמי קשה אלא שהוצרך להביא אביי דלא תימא משבשתא היא ודוק ולכך כ' התוס' תימא בא':

בגמ' ואיכא דמתני לה אהא המפיס מורסא וכו' והצד נחש וכו' אמר ר"י אמר רב ר"ש היא לפום פשטי' דשמעתתא לא פליגי הנך לישני וכולהו הילכתא הם וא"כ תימה גדולה על הרמב"ם שפסק כר' יהודא במלאכה שאצ"ל דחייב ופסק הך דהצד נחש ושאר הנושכים אע"פ שאין ממיתים שאין בו פקוח נפש פטור ומותר וכן הך דמפיס מורסא ומצאתי להמ"מ פ' י מה' שבת ה' יז שכ' לתי' זה שסובר דפליגי הנך לישני והרמב"ם פוסק כלישנא קמא והוא דחוק אפס שכ' הוחכה טובה דהא שמואל פוסק בהנך תלת דפטור ומותר והוא פוסק כר' יהודא במלאכה שאצ"ל לכך נ"ל יותר שהי' גורס מני ר"ש ולא יותר והיינו משום אין מתכוין שמותר לר"ש ובדבר שאין מתכוין ס"ל שמואל כר"ש וכן פוסק הרמב"ם:

או יש לקיים הגירסא שלפנינו משום דהכא רב יהודא משמי' דרב אמרה ורב בדבר שאין מתכוין סבר כר' יהודא לכך אוקמא כר"ש משום מלאכה שאצ"ל אבל שמואל דסבר כר"ש באין מתכוין בהנך מותר משום דאין מתכוין והרמב"ם פוסק כשמואל באלו ודוק:

דף קח ע"א בגמ' מתיב ר' זירא בכנפיו להכשיר את העור וכו' ועיין במהרש"א שקושיתו חזקה לעין כל רואה ותירוצי תמוה ודחוק ע"ש וגם תמוה היך ס"ד דמקשה אדרבא משם מוכח דהוי עור דאל"ה