לשון הזהב שבת רח

שאצ"ל אע"ג דתרוייהו פטור אבל אסור הכא משום צערא שרי רבנן וא"כ ה"נ במפיס מורסא ואפשר דאף רש"י כן כוונתו אע"ג דהכא אמרינן דמפיס מורסא אתיא רק כר"ש ושם אתי אליבא דכ"ע היינו משום דשם הוי מקלקל בחבורה אבל בהוצאת ליחה אינו מקלקל ואפ"ה מוכח שפיר לר"ש מהתם דהא ר"ש אית לי' מקלקל בחבורה חייב והוי כמו מתקן ואפ"ה שרי ה"נ הכא רק הוקשה להתוס' דילמא התם דהוי ספק איסור דרבנן כמ"ש שם דילמא חביל שרי משום צערא או אפשר אף בלא צערא דספק איסור דרבנן להקל רק המקשה הוי ס"ד שהוא ספק שגגת הקילה אבל התרצן באמת לא אמר שם משום צערא אבל הכא שהוא ודאי איסור דרבנן אף לר"ש מנ"ל לשמואל דמשום צערא שרי רבנן להוכיח משם וצ"ל דס"ל לשמואל דגם בקוץ הוי פסיק רישא שודאי מוציא דם ואפ"ה שרי ושפיר מוכח וע"ז הקשו דלסברת המקשה שאמר דילמא חביל ש"מ שהוא ספק ומוכרח אליבי' כמ"ש המהרש"א וא"כ להמסקנא אינו מוכרח מנ"ל לשמואל להוכיח היתרא ופ"ז תירצו שפיר דאפ"ה מוכיח שפיר דמדר"י נשמע לר"ש דלר"י ספק הוי כמו ודאי לר"ש כיון דאית לי' דבר שאין מתכוין אסור אף באיסור דרבנן כמ"ש התוס' במקום אחר וגם הכא ע"כ ס"ל כן וכל דבר שאין מתכוין הוי ספק ואפ"ה אסור א"כ ה"נ אע"פ שהוא מקלקל ליתסר אלא ע"כ משום צערא שרי ה"נ לר"ש בודאי מלאכה שאצ"ל במפיס מורסא ודוק:

סליק פרק האורג שמנה שרצים פרק ארבעה עשר ברש"י בד"ה שלא לצורך פטור דאין במינו ניצוד ור"ש היא וכו' עיין בתוס' שר"ת מחקו ואני תמה שא"כ גם לעיל ימחוק שרש"י פי' לעיל אהך גופא דחכמים אומרים אין במינו ניצוד פטור פי' וז"ל צרעין ויתושין שאינן לצורך ועל במינו ניצוד חייב כתב כגון חגבים הגזין שהוא מין חגב טהור ונאכלין והן לצורך אלמא דס"ל דזה טעם שאין במינו ניצוד פטור דסתמייהו הוי שלא לצורך שאינן ראוין לכלום רק אם הוא צריך לו לאיזה דבר כגון לרפואה כמו דאמרינן גבי נחש לעיל או לשאר דבר חייב לאפוקי דבר שמתו ניצוד אף שהוא אינו צריך חייב דאטו הזורע והוא אין צריך לתבואה יהא פטור ובאמת הך חכמים לעיל ודאי ר"ש היא ואפשר בזה גם רש"י ס"ל כפי' התוס' דלהכי ח' שרצים הוי מינו ניצוד משום דיש להם עור ולכך נקטו בהדי חובל וסתמייהו הוי לצורך משום עור משא"כ באינך וק"ל:

בתוס' בד"ה ח' שרצים וכו' עד כדפי' פ' כלל גדול נ"ל דלא כתבו תוס' כדפירשתי שהתוס' לא פירשו שם מאומה ואי מאי שכתבו אשוחט דעלמא קאי ה"נ חובל דעלמא הוא אלא נ"ל שר"ל כדפירש פרק כלל גדול ור"ל שהגמ' פריך משום צובע אין וכו' א"כ כ"ע מודו שחייב משום נ"נ ואף א"ת שגם כאן פירושו אף משום צובע הלא אמר שם בגמ' רב אמינא מילתא דלא ליתי וכו' ע"ש וזה הטעם לא שייך כאן וק"ל:

ובאמת הוא לכאו' הוא תימה גדולה על רש"י אמנם נלע"ד דפירש"י הוא מוכרח ובא לתרץ קושיא חזקה דהלא בדף הקודם אסיק בגמ' דמתניתן לעיל דקתני כל המקלקלין פטורין ר' יהודא היא דפטור מקלקל אף בחבורה לכך אינו חייב אלא בצריך לכלבו לפירש"י דהוי מתקן והק' בגמ' איזה חבורה שאינה חוזרת נצרר הדם אע"פ שלא יצא ופי' הר"ן דבהכי מיירי מתני' דמפליג בין ח' שרצים לאינך אבל ביצא דם אף בשאר חייב וכן משמע בגמ' וכן משמע בפירש"י שכ' בדם הנצרר בו וא"כ לא משכחת בי' צריך לכלבו אף שי"ל שדעתו הי' ליתן לכלבו זה אינו מתקן כמ"ש התוס' לעיל באיסורי הנאה ולומר דסתמא דהכא כר"ש כן צריך לומר באמת לפי' לוי' אבל הוא קשה מאד שיקשה סתמא אסתמא בחד מסכתא ובשני משניות הקרובים לכך פירש"י משום צובע לחוד והא דקאמר פרק כלל גדול אף משום צובע היינו בשוחט דעלמא שמתקן אף הנ"נ משא"כ הכא והא דאמר שם צובע במאי ניחא וכו' היינו משום שסתם שוחט כוונתו אבשר ע"ש לכך אמר כי היכא דליקני מיני' הבשר אבל הכא ח' שרצים כ' התוס' וכן דעת רש"י דעיקר כוונתו משום עור גבי צידה י"ל גם החובל כוונתו לצבוע העור וטפי הוי חד טעמא כמ"ש התוס' דקתני בהדדי ודוק:

ובאמת על התוס' הוא קושיא יותר גדולה איך אסקי משום נ"נ הא הוי מקלקל ולדידהו אף נאמר דסתמא דהכא כר"ש לא מיתרצא שהם פירשו לר' יוחנן אף ר"ש לא מחייב אלא בצריך לכלבו והכא כיון שלא יצא אמאי חייב ואם נאמר דאתיא כר' יהודא שלא תיקשי סתמא אסתמא קשה אף אם נאמר דמיירי מתני' בשיצא הדם דהא תו' פירשו לעיל דלר' יוחנן אליבא דר' יהודא פטור אף צריך לכלבו לא מחייב כי אם בשוחט או מילה דהוי מצוה א"כ איך יפרש ר' יוחנן משנתינו וביותר קשה אברייתא בגמ' דאמר נצרר הדם אע"פ שלא יצא ואוקמה בגמ' כר' יהודא האיך מצאנו ידינו ורגלינו בבה"מ לפי' התוס' ונ"ל לפרש עפ"י פסק הרמב"ם שפוסק כר' יהודא דמקלקל בחבורה פטור אם לא בצריך לכלבו חייב וכפירש"י ופסק שאם חובל ע"י כעסו באדם או באיזה ברי' חייב כמ"ש המ"א שם ויצא לו מזה דהוי מתקן ליצרו ותמהו עליו ולפי דברינו יצא לו מזה המשנה וברייתא דאתיא כרב יהודא אפ"ה חייב אע"פ שלא יצא הדם כמ"ש גם הרמב"ם דאז אין צריך לכלבו ומוקי להו במחמת כעסו אבל דברי התוס' אין לתרץ כן דלא נקטי לעיל בקורע לחייב רק למירמא אימתי' ולפי הרמב"ם חייב אף בחמתו דקעביד נחת רוח ליצרו כמ"ש בגמ' לעיל והא דפריך לעיל מי שרי פי' המפרשים דפריך דאף בחול אסור ואמאי נקט בשבת והל"ל אף בחול אסור ע"ש וכן משמע מפורש לעיל בתוס' דלא כרמב"ם בד"ה לא צריכא דף ק"ה ע"ב וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אתוס' וצע"ג אם לא שנאמר שלשה דוחקים והוא שנאמר דמתני' דהכא אתיא כר"ש ולא כסתמא דלעיל וגם נאמר דמיירי שיצא הדם וצריך לכלבו אליבא דר' יוחנן דלא כר"ן והא דפטור בשאר שרצים משום דהוי חבורה החוזרת אף שיצא הדם ובריי' דקתני אף שלא יצא הדם סבר כר' יהודא בחדא ופליג עלי' בחדא וסובר כר"ש במקלקל בחבורה ואליבא דר' אבהו ור' יוחנן פליג אבריי'