לשון הזהב שבת רב

ושדלג הקולמוס כמ"ש רש"י במשנה ואם כ' השני במתעסק לא שייך לישנא שעלו בידו שתים רק וכתב שתים אבל מדברי התוס' במשנה משמע שגם זה מיקרי עלו בידו שתים ע"ש ולדידהו י"ל דמיירי שנתכוין לכתוב אות זה שכ' שתים ולא נצטרך לדחוק שנתכוין לכתוב איזה אות שיהי' רק שהקשו שהוא נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע ע"ז צ"ל שנתכוין על ב' אותיות ובכתיבת אות הראשון כ' שתים במתעסק ע"ש בתוס' ובמה שכתבתי שם. ובזה ממילא מתורץ ק' המהרש"א על תוס' בד"ה והתניא פטור ע"ש כיון שנתכוין לאות זה שכ' דהא סתמא קתני נתכוין לכתוב אות א' רק מה שנתכוין על אות אחת וכתב שתים והוי כמו נתכוין לזרוק שתים וזרק ד' לא הי' יכול לתרץ דמש"ה פטור דא"כ קשה לאביי דס"ל בנתכוין לזרוק ב' וזרק ד' חייב שם בדף ע"ג וי"ל דמקשה מעיקרא לאביי ודוק:

בגמרא הא דלא בעי זיוני לכאורה נ"ל שעביד גם הזיוני אבל אין נראה חדא דלשון לא בעי אינו במשמע וגם למה עביד זיוני כיון שכוונתו הי' לכתוב ח' ודאי לפי' תוס' לק"מ משא"כ לפירש"י הוא רחוק שעלה בידו ב' אותיות מתוך כתיבת אות א' ויהי שם א' אם לא במ' פתוחה שכתבו כעין ב ו ולא חיבר אותם והוי תיבת בו או ש' שכ' ע ז והוי ג"כ שם וק"ל ובני שי' נ"י אמר לפני לפירש"י מיירי התוס' ג"כ ב' זיינין ושלא בס"ת דלא בעי זיוני וכמ"ש לעיל ולדעתי הוא האמת לפירש"י:

סליק פרק הבונה האורג פרק שלשה עשר ברש"י בד"ה ר"א אתא לפרושי וכו' והוא תמוה דהרי ר"א פליג ומהרש"ל מגי' אתי לאפלוגי אמנם יש לקיים הגי' שלפנינו שתי' ר"א הוא בפ"ע שרש"י מתחיל תמיד תיבת דריש פירקא כמו בהזורק ע"ש אע"פ שאינו מפרש כלום עליו ואח"כ כ' אתא לפרושי ר"ל תנא דידן קאי לפרושי הך אורג דתני באבות מלאכות ב' חוטין כמו אינך משניות דקאי לפרושי ובא לומר לפרש שאינו אליבא דכ"ע רק פלוגתא דר"א ורבנן וק"ל:

או יש לפרש לפי המסקנא דר"א קאי בקטיני ולא באלימי או להיפך קאמר דלר"א הך שני חוטין לאו הוא שיעורא דוקא תמיד רק פעמים היא ג' ופעמים הוא אחד רק שם לדידי' מיירי באלימי או בקטיני ולחכמים הוא דוקא ושם אתיא אליבא דכ"ע וק"ל:

בתוס' בד"ה האורג אומר ר"י וכו' עד ול"ג בין באמצע וכו' ר"ל שהי' הגי' בין בתחילה בין באמצע בין בסוף והתוס' מוחקי' באמצע וכן משמע הלשון בתוס' בסוף שכ' אבל אי ל"ג באמצע וכו' משמע שרק מוחקים באמצע ובתחילה קאי כדקאי דאל"ה הוי להו להקשות ג"כ דמשמע הא בתחילה מודים לר"א וזה אינו במשמע בכולה סוגיא וק"ל:

ע"ב בתוס' בד"ה הא ר"י והא ר"ש וכו' עד וא"כ הוי מלאכה שצריכה לגופה לצורך מצוה כדמוכח לקמן וכו' ר"ל דהתוס' אזלי לשיטתייהן דלקמן שמביאין ראי' מכמה דוכתי' בד"ה בחובל וצריך לכלבו דאע"ג דר"ש מחייב במקלקל בחבורה בעי שיהא צריך לגופא ויליף ממילה ובת כהן ע"כ דגם בדידהו צריך לגופא משום מצוה אע"ג דרש"י מביא ראי' נכונה מן המוציא מת לקוברו דהוי נמי מצוה ואפ"ה אמרינן לעיל דף צ"ד ע"ב מפורש דפטור לר"ש היינו דרש"י אזיל לשיטתי' שפי' מלאכה שא"צ לגופה היינו שברצונו לא בא לו והוי רק לסלק מעליו וא"כ ה"נ בקריעה הכא וכן לקמן בהבערת בת כהן וכן במילה שאינה אלא לסלק הערלה לכך משמע לקמן בהדיא לרש"י דהוי מלאכה שא"צ לגופא וגם במילה משום שמקלקל בגוף החבורה אע"ג שמתקן אצל הגברא מיקרי שא"צ לגופא כמ"ש רש"י לקמן בהדיא גבי צריך לכלבו ולבשל ע"ש וא"כ לשיטת רש"י לק"מ רק מה שמקשין לקמן מהנהו דוכתי דר"ש בעי אף במקלקל שיהא צריך לגופא ע"ש מה שאפרש בעז"ה לתרצו בטוב אמנם תוס' אזלי לשיטתייהו ג"כ מ"ש בדף צ"ד ע"א לפלוג ארש"י בפירושא דא"צ לגופא רק פירשו דבעינן שיהא צריך לגוף המלאכה ושורשו כמו במשכן ובמוציא המת אינו צריך לגוף המת רק לקבורה ויותר נראה לפרש שם אף שצריך לגוף המת לקברו משום מצוה עכ"פ להגוף הוצאה א"צ כמ"ש שם גבי כיס הזב ע"ש או דלענין קבורה לא מיקרי צריך למת כמו גבי משכן ע"ש שהאריכו משא"כ הכא גבי קריעה צריך לגוף מלאכת הקריעה דהוי זה עיקר מצוה וכן במילה ובת כהן לקמן משום כך כתבו דהוי צ"ל כשיטתייהו ודוק:

ועיין במהרש"א שהקשה קושיא עצומה דמאי מקשי אף לפי שיטתם דילמא לר"ש פטור שהוא מקלקל לדידי' ופטור באינך חוץ מחובל ומבעיר לר"ש ומה שתי' המהרש"א שותא דידי' לא ידענא דמ"ש א"כ לר' יהודא נמי וכו' עד חשיב מתקן איני מבין כלל דהא זה עיקר פלוגתתם לקמן לר"י אית לי' מילה ובת כהן הוי תיקון לכך מקלקל בחבורה והבערה פטור ולר"ש צורך מצוה ותיקון הוי מקלקל לכך מוכיח דמקלקל חייב ויותר מזה כתבו דלכך לר"י אליבא דר"ש לא חייב לשיטתם אלא בצריך לכלבו שיהא תיקון קצת כמו במילה וב"כ דהוי מצוה ובקילקול כזה יליף שיהא חייב בחובל ומבעיר משא"כ באינך וע"כ לר' אבהו אליבא דר"ש לא חשיב מצוה אפי' תיקון קצת לכך מקלקל בחבורה חייב אפי' א"צ לכלבו ולר"י חשיב מצוה תיקון יותר מצריך לכלבו לכך פוטר אפי' צריך לכלבו לשיטתם ע"ש בתוס' אם לא שכוונת המהרש"א למאי שסיים ז"ל אע"ג דלקמן וכו' התם מקלקל לגמרי וכו' ולכאורה אין לו פי' שמייתי דברי התוס' ואין מפרש כלום אלא ודאי שזה עיקר תירוצו שסמכו התוס' אמ"ש לקמן שבמצוה זו מודה ר"ש דהוי מתקן וע"ז סמכו להקשות אפירש"י אמנם אין נראה שיקשו ארש"י מחמת זה חדא שעדיין לא חידשו זה אלא בהתירץ וגם שם לא כתבו זה אלא סברת עצמם שכ' לחייב על מתו אף לר"ש אבל אינו מוכרח משום מקום ואיך יהיו מקשים וגם פה לא הזכירו דבר מזה בקושיא וגם איך שייך כדמוכח לקמן סוף דבר נלע"ד שהדרא קושייתו לדוכתא בתוקף עצום:

אפס נ"ל שעיקר קושיית התוס' איך אפשר לומר שזה התירץ שבגמ' קאי נמי אמתו שהרי הגמ' אמר הא ר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור והא הוי צ"ל