לשון הזהב שבת יט

התוס' מה שכתבו דאין כרמלית בכלים דלכאורה משמע מדברי רש"י שלא החמירו חכמים לגזור דין כרמלית לאסור אבל נשאר על דין תורה והוי עכ"פ מקום פטור כמו מן התורה דאי הוי דאורייתא רה"י או ר"ה לא הוי נתנו חכמים דין כרמלית ע"כ מדאורייתא הוי מ"פ ע"כ צ"ל ס"ל להתוס' דמשום זה אין כרמלית בכלים דמן התורה אין הכלי חולק רשות רק הוא כמו הרשות שבתוכו כמו שמצינו ידו של אדם היכא שעומד עם הגוף ברה"י או בר"ה הוי הוא עם ידו הכל כרשות שבתוכו ולא אמרינן דליהוי רשות לעצמה כרמלית ברחב ד' או מ"פ באין רחב ד' דאין חולק רשות אלא תל ועמוד שהוא דבר קבוע משא"כ דבר המיטלטל כגון בע"ח וכלים אין חולקין את רשות והוי כרשות שבתוכם אע"ג דמרש"י לקמן גבי קופתו מונחת אין משמע כן שכתב לא גזר רבנן וכן לעיל מקופה בכוורת משמע דלא גזרו בי' רבנן לחומרא אבל מד"ת הוי מ"פ מ"מ בבע"ח כגון אדם אף רש"י מודה בודאי ותוס' ס"ל כן אף בכלים ומזה ג"כ קצת סיוע לסברא שכתבתי לעיל לתרץ שיטת רש"י וגם הרשב"א דנוף הפתוח מתחתיו ואין בו ד' ועיקרו הוא ר"ה או עיקר הוא ברה"י ונופו נוטה לר"ה הוי גם הנוף ר"ה שאין בו קביעות לבטל רשות כיון שאינו מן הקרקע אף לריב"י כמו שאבאר בסמוך זהו ודאי מוכרח בדברי התוס' ובגמרא דמשום זה חייב הכא בטרסקל שהוא למטה מי' ובזה מתורץ היטב קושית ר"י דהמקשן אף שידע שריב"י ע"כ מיירי למעלה מי' והכא ע"כ הוא למטה מי' אפ"ה שפיר הקשה דכל היכא שבגבוה י' הוי רה"י ה"נ למטה מי' הוי כרמלית ומדאורייתא מ"פ אלא דלרבנן של ריב"י שפיר י"ל בפתוח מתחתיו אינו חולק כלל רשות כמו דלא הוי רה"י למעלה מי' ה"נ למטה מי' לא הוי כרמלית ולא מ"פ אלא לריב"י קשה ומשני התם למעלה מי' ר"ל למעלה מי' אף טרסקל שהוא כלי ופתוח מתחתיו יש לו כח לבטל רשות שבתוכו כיון דהוא רשות דאורייתא הכא למטה מי' ר"ל שאפי' בעמוד ותל לא הוי מדאורייתא רשות בפ"ע רק מ"פ אין כח בכלים לבטל רשות והוי כרשות שבתוכו ואף לפירש"י דמשמע אף בכלים הוי מ"פ כמ"ש עכ"פ הכא בפתוח מתחתיו דלרבנן דריב"י אף בגובה עשרה הוי רה"י אלא לריב"י פליג ארבנן ה"מ בלמעלה מי' אבל למטה מי' אף ריב"י מודה לרבנן והוי כמו רשות שבתוכו וא"כ מוכח היטב הסברא שכתבתי לעיל בנוף בגמ' מפורש ודוק היטב:

בתוס' בד"ה כגון ששילשל ידו למטה מג' וקסבר ר' אבהו אגד יד וכו' ר"ל דאמרינן ידו בתר גופו גריר אף שהוא למטה מג' דאל"ה הא אמרינן לעיל דעיקר טעמא דפטור בידו והטעינו על כתפו חייב משום דעקירת גופו כעקירת חפץ וא"כ גם בידו דהניח בע"ה לתוכו ליחייב אלא משום דבתר גופו גריר וא"כ לר' אבהו מוכח אף שידו למטה מג' אמרינן בתר גופו גריר וא"כ הוא ראי' לסתור פירש"י שכתב לעיל דמש"ה פטור בידו שאינו מונח ע"ג קרקע והכא למטה מג' הוי כמונח ע"ג קרקע ואפ"ה פטור ע"ש בדף ג' ע"א ודוק. אמנם אין סתירה לפירש"י כיון דאינו במסקנא וגם מר' אבהו גופא אינו מוכרח כמ"ש לעיל ודוק:

בתוס' בד"ה ה"מ היכא דאחשבי' לידי' וא"ת וכו' ועי' במהר"מ מה שהקשה על ק' התוס' ול"נ דודאי גם ר"י לעיל לא אמר טעם על המשנה דעיקר טעם הוא כמ"ש הנ"י משום שעושה כל מלאכתו בו ונוטל ומניח בו חפצים גדילים חשובה כד' אלא ר"י אמר כן מימרא ודין בפ"ע דאל"ה לא הוי מתחילים התוס' להקשות דהוצרך לומר תירץ על המשנה אלא ודאי כמ"ש שהוא מימרא ודין בפ"ע דידו של אדם חשובה לחייב עליו כד' על ד' וא"כ שפיר מקשים התוס' דמהכא נמי שמעינן זה הדין מדנקט דוקא לתוך ידו של חבירו ואף א"ת שמשם טפי משמע הטעם לא הוי למימר משום זה דין בפ"ע אלא הל"ל ונחה לתוך ידו חייב משום דידו של אדם חשובה כד' ובזה נסתלק ג"כ מה שרציתי אני לתרץ ק' התוס' דמהכא ה"א אפי' נחה בתוך ידו של חבירו שהגוף ברשות אחר וידו ברשות אחר ג"כ חייב ובזה משמע ממתני' וממימרא דר' לעיל בין לפירש"י בין לפי' תוס' דבכה"ג לא הוי הנחה ולא עקירה ע"ש בדף ג' קמ"ל טעמא דמתניתן דידו של אדם חשובה משמע דוקא דומיא דמתניתן שידו ונופו הוא ברשות אחת אבל ברשות אחר אדרבא משמע ממשנה שאינו חייב אלא כיון שהוא מימרא בפ"ע לא שייך זה התירץ דגם משם לא משמע והא דקאמר ה"מ היכא דאחשבי' היינו דה"א דמיירי כן דומיא דמתניתן וכן משמע מפירש"י שמפרש כי מתניתן משמע דלא קאי אמשנה וכן משמע מדנקט מעיקרא תירוצא דרבא ומייתי ראי' מר"י דאי גם ר"י אמרה לתירץ המשנה ה"ל לאתויי מעיקרא ר"י ודוק:

אמנם נלע"ד לפי' השני שכתבו התוס' בעירובין דף צ"ט ע"א גבי רבה ורב יוסף דאף נח משמע נמי בכוונה אלא דהכא דייק מיתורא דמיירי אף בלא אחשבי' א"כ לק"מ ק' התוס' דאי הוי נקט הך לחודא לא הוי מיותר וה"א נמי דמיירי היכא דאחשבי' וא"כ בצריכותא דהגמ' מתורץ תרוייהו וזה יותר נכון דלתי' התוס' הוי לי' להגמ' למיעבד שני הצריכות ולמ"ש ניחא רק שהתוס' מקשים לפי' ראשון דהתם דלא גרסינן שם ונח ע"ש ודוק:

נלע"ד דלאו דוקא בידו חשובה כד' ה"ה כתיפו ובתוך חיקו בכ"מ שדרך הוצאה בכך חשובה כד' מטעם שכ' הנ"י ביד מפני שדרך להניח ולטלטל בה חפצים גדולים ה"ה באינך דאל"ה היכי משכחת הא דפשיט לעיל הטעינו חבירו חייב דעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו הא לא עקר וכן בהנחת גופו וא"ל דהתם כיון דאמרינן דהוי כעקירת חפץ ממקומו במה שעוקר גופו מן הארץ וכן בהנחה א"כ כמו שמונח החפץ בארץ דמי ועוקרו מן הארץ א"כ לא מקשה הכא מידי בידו ולמה לי' למימר דחשובה כד' הא משמע לעיל בתוס' ורש"י וגמ' דהיכא דגופו וידו ברשות אחת הוי הטעינו על ידו כמו על גופו וא"ל דהתם דוקא ר' אמרו בהטעינו ור' לא בעי ד' ברה"י לחד מ"ד לרב יוסף דהכא ולרב חסדא דלקמן דהא ר"י נמי אמר לקמן הי' טעון חייב בעמד לפוש ור"י סבר הכא דבעינן ד' וא"ל דמיירי בטרסקל כקו' הגמרא דהכא אלא ודאי כדכתיבנא כנ"ל ברור ודוק:

ע"ב בגמ' בשלמא ב"ע סבר מהלך כעומד דמי אלא רבנן נהי נמי וכו' ועי' בתוס' ד"ה בשלמא