לשון הזהב שבת קצט

ראי' לפירושם דלא כפירש"י והוא שודאי מה שלא כתבו כן על זריקה והוצאה גופא למה נקטו תחילה לפרשו משום שכבר כתבו כן פ' במה מדליקין שדרך התנא לפעמי' במה דסליק פתח והוא מוכרח שם ופ' במה טומנין וכן אינך במכלתין ובאבות מלאכות סיים במוציא מרשות לרשות לכך פתח לפרשו עד הנה וכן זריקה תולדה דהוצאה היא וא"כ דינא הוא לפרש ג"כ אח"כ הנך דתני שם קודם הוצאה ומכה בפטיש א"צ לפרש בי' דלומר שחייב בכל שהוא לפירוש התוס' דהיינו מכוש האחרון שגומר הכלי מאי שייך בו שיעור כיון שגומר עכשיו ועל מכוש שקודם אין חיוב מכה בפטיש והא דתנהו כלל לשמואל לא תנהו כלל דקאי אמסתת שחייב משום מכה בפטיש ולומר שמסתת חייב בכל שהוא אע"פ שלא גמר הסיתות גופא כמו שכתב רש"י בגמ' ע"ש וכמו שתי' ר' יוחנן ולרב צ"ל לפי' התו' דתנהו אגב הנך דכל שהוא ובאמת מקשין התוס' לקמן מאי שייך כאן ועיין מה שכתבנו שם וכן מכבה ומבעיר א"צ לפרש דמאי שייך שיעור לכך נקט הבונה לבתר הוצאה אבל לפירש"י דקאי על חציבת אבן מההר והוא חידוש גדול לחייב עליו בכל שהוא אע"פ שלא נגמר עדיין מלאכת אבן שעדיין צריך סיתות ובנין כמו דנקט מסתת וא"כ קשה דהל"ל לינקט מכה בפטיש קודם הבונה כן נ"ל כוונת התוס' ועמ"ש לקמן לתרץ דברי רש"י מקושיתם דלקמן ומתורץ גם זה דגם לפירש"י א"ש יותר טעם שכתבנו ודוק:

בתוס' בד"ה מכה בפטיש וכו' עד ולא שביק תנא וכו' לכאורה הוא למותר אמנם כד דייקת עיקר קושייתם הוא מזה כי ודאי אע"ג דחציבת אבנים לא הוי במשכן אפ"ה הוי גמר דידה אב מלאכה כמו מכה בפטיש על הכלי שהי' במשכן כיון שהוא אחת דהרי אופה הוי אב מלאכה כמו מבשל שהי' במשכן ולא חשיב מבשל אלא אופה כמ"ש בגמ' פרק כלל גדול וכן זורע ונוטע ע"ש וא"כ אף אם נאמר שמכה בפטיש הנאמר באבות הוא של חציבת אבנים שלא הי' במשכן אינו קושיא כיון שהוא ג"כ אב מלאכה אלא דקשה בשלמא גבי אופה וכן זורע נקט סידרא דפת כדאמר בגמ' שם אבל הכא גבי מכה בפטיש קשה למה שביק תנא מה דהוי במשכן כמו שמקשה גבי אופה בגמ' וכאן לא שייך תי' דלשם וק"ל:

אמנם בעיקור קושית התוס' ארש"י תרצתי היטב אך מצאתיו כולו בספר מגיני שלמה לא רציתי לכותבו ומתורץ גם ק' התוס' לקמן בד"ה העושה נקב בלול לפירש"י והוא מוכרח ברש"י שהרי גבי אבות מלאכות כתב ג"כ בעצמו כפי' התוס' ודוק:

בתוס' בד"ה כ"ש למאי חזיא דוקא הכא צ"ל דהוי במשכן וכו' נראה מדבריהם שהם מפרשין למאי חזיא במשכן והא דנקט שכן עני הוא לאו דוקא רק איידי דמשכן או דקושיתו הוא כפול למאי חזיא שתהא מלאכתו מתקיימת במקום אחר וגם במשכן למאי חזיא דאם נאמר שתוס' קאי על התרצן לחוד שמחזיר לאשכוחי במשכן א"כ למה ציינו על המקשן וגם אין סברא שיתרץ על מה שלא הקשה לו וגם דילמא הוא איידי אלא ודאי שמפרשין שעיקר קושייתו הוא ממשכן עכ"פ גם כן ממשכן ונ"ל ההכרח שהכריחו אותם לפרש כן ולהקשות דע"כ עכ"פ עיקר קושיתו ממשכן דאי עיקר קושיתו מן מלאכה מתקיימת קשה ארב אחא בר יעקב למה ל"ל שכן ב"ה וכו' הא כבר שני שפיר שכן עני עושה פטפוטי כירה וכו' ואזה לא מקשה אין עניות וכו' כיון שהוא מקום עניות ומכ"ש אם נאמר דעיקר קושיתו ממלאכה מתקיימת ומשכן נקט אגב שלא מקשה כלום ראב"י אלא ע"כ עיקר קושיתו ממשכן ומלאכה אגב ואף אם נאמר שקושיתו משניהם עכ"פ דראב"י הוא איידי א"כ י"ל גם בשניהם התירוצים כן ודוק:

אמנם אעיקר דברי הגמ' תמה שפתח בקושיא אחת ומתרץ בשניהם ונ"ל לפרש שודאי לרב אין להקשות למאי חזיא שתהא מתקיימת שמצינו הרבה כגון הנך דמייתי בגמ' לקמן וטובא כיוצא בו רק יש להקשות היכא הוי במשכן אבל לשמואל דכל הנך הוי מכה בפטיש וצריך לאשכוחי שיהא התחלה והגמר בבנין כל שהוא דאי גמר לחודא הוי מכה בפטיש וההתחלה לחודא לא הוי מלאכה מתקיימת במקום אחר עכ"פ קשה למאי חזיא בנין כ"ש שתתקיים במקום אחר אבל ודאי בשבת חייב אף שאינה מתקיימת להגמר כאן כמו נותן את האבן וכו' אלא דעכ"פ בעינן לאשכוחי במקום אחר שתהא מתקיימת לכך צריך לשנות משניהם לשמואל שתתקיים ולרב דהוי במשכן ולכך נקט ראב"י שיש לו נקב בבירתו והיינו שנפל לו נקב והוי תיקון התחלה וגמר לשמואל משא"כ שסתם נקב שהי' מתחילה או שעשה נקב לצורך הוי מכה בפטיש לדידי' לכך הקשו תוס' שפיר לרב דלק"מ ממלאכה רק במשכן ודוק:

בתוס' בד"ה ולטעמיך אימא סיפא וכו' עד ול"ג ר' יוסי אומר וכו' ורש"י גריס ר' יוסי לקמן בד"ה עילאה וצריך פירוש אף שנראה מדבריו דלא פליגי היינו להמתרץ אבל להמקשן ודאי פליגי ומאי לטעמיך וא"ל דמקשה דילמא סבר כר' יוסי חדא דאף כר' יוסי לא מצי סבר כמו שכתב רש"י וקשה טפי ואף אם נאמר דלר' יוסי ודאי יש חילוק מדאמר ע"ג דימוס ולא אמר סתם הנותן אבן חייב וא"כ מצי סבר כר' יוסי לא שייך למימר ולטעמך ולא אלא רק הל"ל איהו דאמר כר' יוסי וגם מנ"ל למימר תלתא בניני דילמא הוי רק תרי ומציעא ותתא בעי צדודי לר' יוסי ושמואל סבר כר' יוסי ופליג את"ק אף דרבים פליגי הא קי"ל הלכה כר' יוסי אפי' מחביריו לכך נ"ל לפרש שלילות לשון הגמ' לדברי רש"י דודאי גם המקשה ידע שיש חילוק בין תתא לשאר בנין כמ"ש רש"י בד"ה המצדד אלא שס"ד כיון דהברייתא סתמא אמר הנותן את האבן פטור בשלמא שמואל אמר לשון מצדד לא שייך אלא תתא כמ"ש רש"י והוא מוכרח דאמורא צריך לפרש דבריו אבל לשון נותן את האבן משמע בכ"מ ור' יוסי פליג ומקשה שפיר שמואל דלא כמאן ומתרץ לי' ולטעמיך שאין חילוק בין הבנין איך קאמר ר' יוסי וכו' דודאי אין סברא לומר שיחייב בנתינת אבן לחוד וגם לא שייך הלשון והל"ל ר' יוסי מחייב אלא לר' יוסי ודאי יש חילוק בין בנין לבנין מה"ת לומר דלת"ק אין חילוק ופליגי ויוקשה על שמואל ודאי יש לנו לומר דלא פליגי ת"ק ור' יוסי כיון דיש חילוק וא"כ לשמואל לק"מ די"ל תלתא בניני ודוק:

בתוס' בד"ה העושה נקב בלול וכו' עד ולשמואל נמי וכו' ר"ל כיון דהיינו תרווייהו המסתת והקודח הוו תולדת מכה בפטיש א"כ מעיקרא ליתני אב ואח"כ תרי הנך דהוו תולדת והתוס' אזלי לשיטתייהו דהך מכה בפטיש