לשון הזהב שבת קצח

ובזה מתפרש לשון תוספות היטב בלי שום דוחק ודוק היטב בתוס' בד"ה מסייע לי' וכו' עד ומיירי כשהחוליא גבוה י' וכו' ר"ל פשטי' מיירי בזה כמ"ש התוס' מלשון גבוהין י' ואתי לרבוי להצטרף לרוחב ומיתורא נמי שמעינן אאינה גבוה י' ומצטרף עם הבור לי' ודוק:

דף קא ע"ב בתוס' בד"ה פשיטא אמר רבא וכו' נ"ל שלילות והמשך של דבריהם שהוקשה להם ע"פ פירש"י במשנה בד"ה אין מטלטלין וכו' עד בטל עירוב והוא מוכרח דאל"כ מאי איסור לטלטל דרך כרמלית אף בר"ה לרבנן אין איסור דלא סברי קלוטה כמ"ש בדף צ"ז ואם היו רשיות שלו מותר ואף אם שם אסור לרב באין שוין בכרמלית ודאי מותר מכ"ש מספינה לספינה שהוא ודאי למעלה מי' אף ממים אלא ודאי משום עירוב וא"כ קשה להמקשה שלא ידע מעירוב וכן רבא איך היו מפרשין הסיפא אין מטלטלין וא"כ מאי מקשה פשיטא הל"ל סתירה אסיפא ע"ז כתבו השתא ס"ד וכו' עד ולהכי פריך פשיטא ר"ל ארישא וכ' דכשאינן קשורות וכו' ר"ל י"ל טעמא אחרינא וע"ז כ' ועוד מפרש ר"י ביותר נאות לתרץ קושיא זו ודוק:

בא"ד וקא מטלטל מרה"י לכרמלית עיין מהרש"א שדחק מאד לפרשו משום שהוקשה לו שזה הנפילה לא מיקרי טילטול כמ"ש רש"י בדף צ"ז ע"א ואי משום הא לא אריא לדחוק שכתב שם לענין חיוב חטאת ולא לענין איסור וגם אפשר דספינה דשכיח שיפול כמ"ש התוס' בסמוך הוי כמטלטל לכתחילה וגם הרי כ' גם ואתי לאתוי כמו שאמרו שם ודוק:

בתוס' בד"ה כי איתמר דרב נחמן וכו' עד או לזרוק וכו' ר"ל לזרוק במזיד ולטלטל בשוגג דשם בסיפא מיירי במחיצה גמורה כמו רב נחמן לכך כ' ומסיפא פריך וכו' ר"ל דמרישא לא קשה מידי כיון דמיירי לענין עירוב אבל צ"ע דלמה לי' למימר כי איתמר דר"נ אמזיד איתמר אף אם נאמר דקאי גם אשוגג לק"מ דה"ק כיון דשם הוי מחיצה לזרוק הוי כאן גם לטלטל כמ"ש התוס' והוא מוכרח לפרש כן גבי מזיד ה"נ נימא גם אשוגג וצ"ל דאם הוי שם במחיצה גמורה אף בשוגג רק לזרוק הי' גם גבי עירוב אסור לטלטל דכל תיקון דרבנן כעין דאורייתא תיקון אבל כיון דבשוגג הוי גם שם מחיצה לטלטל רק במזיד הוא ודאי משום קנס ובדרבנן לא קנסוה ולכך דייקו תוס' או לזרוק או לטלטל ועיקר קושיתו מזה ודוק:

דף קב ע"א במשנה זה הכלל וכו' עד שתהא תחילתן וסופן שגגה הוא מיותר מאד שכבר שנאה ונלע"ד דהך סיפא י"ל ודאי במעביר דלא קאי אזורק כמו רישא ואתי תנא בתרא לטפוי דבעינן שיהא מתחלתן ועד סופן שגגה אבל אם הי' מזיד אף באמצע פטור כדאמרינן בגמ' וק"ל:

בתוס' בד"ה אלא אמר רבא עיין במהרש"א שהאריך להקשות ולתרץ בטוב אמנם מאי שהאריך לתרץ מאי שלא מקשים ג"כ ארב אשי ל"ל האי דחבורה לא ירדתי לסוף דעתו להבין השורש חילוק בין שינויא דרב אשי ובין דרבא דודאי סברתו טובה דאם לא הי' שונה הך דחבורה ה"א דרישא דוקא קלטה אחר שנזכר וזה הכלל איירי בלכתא ומיתנא ובחבורה או במעביר אך לפ"ז גם לרבא לק"מ ואם נאמר שרבא מגי' המשנה לשנות א"נ קלטה זה אין הדעת סובלתו דאם לרב אשי דאמר חסורי מחסרא אמרינן שהוא מפרש מכ"ש דודאי מפרש הך קלטה או קלטה כמו קלטה כלב וכן משמע ברש"י במשנה דכ' קס"ד ודוק אמנם נלע"ד דודאי תוס' מקשים שפיר וסברת המהרש"א אינה נכונה דאף אם לא הוי תני חבורה והוי תני זה הכלל ארישא דהזורק ונזכר תו ל"ל דזה הכלל קאי אמעביר או בלכתא ומיתנא כיון דקאי הזורק ובלא לכתא ומיתנא א"כ מקשים שפיר ארבא אכן לפ"ז הדרא ק' המהרש"א לדוכתי' דגם ארב אשי קשה אף שאינה קושיא חמורה דתו' נקטי לרבא וה"ה לר"א אמנם נלע"ד לתרץ בטוב טעם אחר שנדקדק ארב אשי גופא למה לו לדחוק חסורי מחסרא ולא אמר כרבא שהוא כפשוטו אף לתוס' שהוא מפרש למה לו לפרש דרישא מיירי בשכח כיון דלק"מ אף לרבא וצ"ל משום שהוקשה לו ק' התוס' דנקט תלתא זימני חד דינא אבל לרב אשי תני רישא לחייב בשכח וחבורה לפטור בלא שכח וזה הכלל לרבות אף בלא לכתא ומיתנא כנ"ל ואי לא הוי תני חבורה ה"א כרבא ולא הוי ידעינן לחייב בחזר ושכח ונ"ל שלזה כ' התוס' הך לא ידע ר"י ודוק:

בתוס' בד"ה ר"מ אומר וכו' נ"ל דלק"מ ארש"י דהגמ' מדחה שאין מוכח וי"ל להרבות בחטאת קאמר אבל י"ל כן וקרוב יותר לפשוטו לומר כן ורש"י פרשן וק"ל:

בתוס' בד"ה והוציאו בפיו וכו' נ"ל שלילות דברי התוס' שי"ל לפי פשוטו שהוציאן בפיו היינו שעמד בר"ה עם האוכלין בפיו והנחת גופו כהנחת חפץ ע"ג קרקע דמי כדאמרינן בריש מכילתין אבל הוקשה להם לפ"ז לא באים בבת אחת עם האכילה וצ"ל דמיירי שהי' מהלך רק בליעתן זו הנחתן והוי בבת אחת א"כ ק' דהוי הנחה ע"ג מקום פטור כיון שהוא למעלה מי' בר"ה וגם אינו רחב ד' אע"ג דמחשבתו משוי לי' מקום היינו לענין הנחה ע"ג מקום ד' כגון בפי כלב שהוא בתוך י' אבל לענין משוי רשות ודאי מחשבתו לא מהני ותירצו דבטל לר"ה ול"ד לבוכיאר וכו' ומביאין ראי' מטרסקל וכו' והכא אף למעלה מי' והיינו משום שאינו רחב ד' וגם לא קביע אף כטרסקל ועוד ראי' ממעביר למעלה מי' ועמד לפוש הוי הנחה ודוק ודברי המהרש"א לא ידעתי להולמן שכ' דעיקר קושיא מאינו הנחה ע"ג מקום וגם מחשבתו משויא לי' מקום לענין רשות וגם מ"ש דר"ה בעינן רוחב ד' לא ידעתי מאין יצא לו אדרבא לעיל בעמוד ט' בריש מכילתין כ' רש"י בין רחב בין קצר אלא דבעינן הנחה על גבי מקום ד' ודוק:

סליק פרק הזורק הבונה פרק שנים עשר בתוס' ד"ה הבונה צריך ליתן טעם וכו' והלשון הזה אומר דרשוני שלא הניחו בקושי' משמע שידעו טעם והעלימהו ונ"ל שכ' זה לשלילות דבריהם שלאח"ז שדחו פירש"י במכה בפשיט ע"ש ורצונם לומר שגם מזה יש קצת