לשון הזהב שבת קצז

ויותר נראה לפרש שיטת התוס' לתרץ הני תרי ס"ד באופן אחר דיש לפרש ג"כ בגמ' לשיטתם דקולא במים משום דליכא ב"ג ובחורבה איכא ב"ג כפשטי' והא דלא מקשה מגזוזטרא אבציאתה היינו משום דאינו מוכרח שמחיצות היו גבוהות י' כמו בגזוזטרא לכך מקשה מעמוד שג"כ אינו י' הרחב ד' וזהו כוונת התוס' שרצו להקשות מטרסקל אגזוזטרא והוא באמת ג"כ אינו מוכרח דילמא באמת לפי הס"ד דלא פליגי רבנן מיירי בטרסקל גבוה י' לכך כתבו הקדמה לפי דס"ד שאין לחלק בין מים א"כ למה לא מקשה מן גזוזטרא ארב הונא שהוא משנה מפורשת וצ"ל דה"א דרב הונא מיירי באין גבוה י' וא"כ מאי מקשה מטרסקל א"כ ע"כ צ"ל דטרסקל קים לי' שמיירי באין גבוה י' ואפ"ה ס"ד דלא פליגי רבנן א"כ ק' ל"ל בגזוזטרא י' ומקשין ממ"נ ודוק היטב כי הוא נכון לענ"ד. מהדורא בתרא משנת תקל"ה בחורף דף צה ע"ב בתוס' בד"ה ורמינהו ר"ש אומר אין בין נקוב וכו' עד וצ"ל לפ"ז דאין תורמין מן נקוב וכו' ולכאורה הוא תמוה כמ"ש המהרש"א וגם אני כתבתי לעיל לפרש אמנם נ"ל שאין כאן מקום עיון כלל ומתפרשים לפי פשוטו שהוא עיקר תמצית דבריהם שבאו לפרש החילוק שבין תירץ ראשון לתירץ ר"י ועמ"ש לעיל בפשט דבריהם שהחילוק הוא דלתי' ראשון שוין הם לחומרא ואם מחובר קולא גם נקוב מיקרי תלוש ולפי' ר"י שניהם הוי מחובר בין לקולא בין לחומרא וא"כ אף האיך שמחובר קולא אפ"ה שניהם הוי מחובר ולכאורה לא מצינו מחובר קולא דלענין כלאים ושבת ושביעית ותרומה הוי מחובר חומרא רק דמצינו קולא לענין תרומה דאי הוי מחובר מותר לתרום ממנו על שגדילין בקרקע משא"כ אי הוי תלוש וז"ש התוס' לפ"ז ר"ל לפי' ר"ת אין תורמין דגם למחשבי' תלוש לחומרא הוי שוין ונמשך אח"ז ור"י פי' דהוי תמיד כמחובר בין לקולא וא"כ תורמין ממנו על הגדילין בקרקע ובאו התוס' לבאר החילוק שבין הפירושים זהו תורף דבריהם לפשטן אף אם יש עוד איזה נפקותא לקולא לא ק"מ דתוס' חדא נקטי ודוק:

דף צו בתוס' בד"ה הא ברברבי וכו' עד ונראה לר"י וכו' ולענ"ד נראה דאדרבא פירש"י נראה יותר דלפי' התוס' לא שייך עד וגם לא נקט כסדר דהל"ל למינקט צמיד פתיל קודם רימונים וגם מן הסברא הוא דלצמיד פתיל בעינן יותר שיעור גדול ליבטל מן תורת כלי דאין טומאה נכנסת דרך נקב כמ"ש רש"י לעיל ולענין קושית התוס' לא ידעתי מה קשה להם כמו לדידהו הוי שיעור רברבי שמוציא רימון הוא פחות מרוב וזוטרי להיפך כן לפירש"י הוא ממש היכא שמוציא רימון הוא פחות בעינן רוב היכא שרוב הוא פחות בעינן מוצא רימון אלא שלא נ"ל להתוס' לפרש כן כיון שנפחת רובו שיהא עדיין מציל ולכך הם מפרשים זוטרי במ"ר אע"פ שאינו רוב בטל מתורת כלי וברברבי אינו בטל עד רובו ולכך הקשו מה זה שיעור וכן משמע קצת ל' רש"י אמנם אינו מוכרח וי"ל כמ"ש ולק"מ וק"ל:

בד"ה ולענין צ"פ וכו' עד ועוד דתנן בתר הכי במה מקיפין וכו' לכאורה אין פי' לקושיא זו דשם קאי אפתח וצריך לדחוק דס"ד דגם בפתח אם נסתם ונשאר סדק הוי רק נקב וכן משמע הלשון בתירוצם אמנם נ"ל לפרש וידוקדק ג"כ מאי שמייתי דתנן בתר הכי למנ"מ שהוא בתר הכי לכך נ"ל דקאי אקושיא קמייתא שמקשים מן צידיהם ולכאורה י"ל שקאי אנקב גדול ברובו או כמ"ר אלא שסתמא נקט מצידיהם משמע אפילו נקב קטן מצידו צריך צמיד פתיל דוקא כמו שסיימו משמע דצריך וכו' וע"ז כ' ועוד דמוכח דאפילו נקב קטן מעכב מלהציל דתנן בתר הכי וכו' משמע דקאי אלעיל בין מצידיהם וע"ז קאמר שאינו צמיד וא"כ אף דהוי מעיקרא נקב גדול כיון שנסתם למה לא מציל אם אינו צמיד הא נשאר נקב קטן וע"ז תירצו באמת די"ל מעיקרא בעינן נקב גדול ולא קטן אבל אם הוי נקב גדול שוב בעינן צמיד לגמרי ודוק:

דף צז ע"ב בגמ' מרה"י לר"ה ועבר ד' אמות בר"ה וכו' עד מחייב הי' ר"י שתים וכו' נ"ל לפשוט להדיא מכאן מאי שמספקא להו להתוס' בשם ריב"א דף ה' ע"ב בקלוטה לר"ע א"א בזורק ד"א סוף ד' קלוטה כיון דתוך ד"א הילכתא גמירי דלא אמרינן קלוטה וכו' ע"ש בתוס' בד"ה בשלמא לב"ע והכא מוכח דאמרינן בתחלת ד"א ומה לי תחלת ד"א או סוף ד"א ע"ש בסברת הספק ותמצא כן שמוכח מכאן הוטב וצ"ע על התוס' שמספקא להו ודוק. בתוס' בד"ה למימרא דמחייב ר' וכו' עד ואור"י דא"כ וכו' ונ"ל לתרץ ע"פ דבריהם אלו דברי רש"י בריש מכילתין המתמיהין בדף ד' ע"ב שמקשה הגמ' ודילמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי ופי' רש"י דאל"כ ליתני מחייב שתים והוא תמוה כיון שמוכח מאי אמר ודילמא וגם ק' התוס' דלשם תמוה ארש"י דמאי הוכחה הוא זה די"ל מש"ה לא מחייב שתים משום דלא מיחייב אתולדה במקום אב ועפ"ד דכאן מתורץ שניהם והסיגנון ע"פ דילמא הוא מוכח דודאי בלא הוכחה לא הוי להגמ' להקשות כמ"ש לעיל והיא דודאי הוכחת רש"י הוא שפיר דליתני מחייב שתים ואי משום דלא חייב אתב"א אפ"ה ליתני חייב שתים כשנודע וחזר ונודע אלא עדיין אינו הוכחה די"ל כמ"ש התוס' כאן דבהאי גוונא אין למיתני חייב שתים דמאי חידוש הוא לכך קאמר ודילמא ר"ל שיש סברא חיצונה לחלק בין עקירה להנחה וא"כ מוכח כן דאל"ה ליתני חייב שתים כשנודע וכו' והחידוש יהא דאף עקירה לא בעי לאפוקי מדילמא אלא ע"כ דאמת הוא כן אבל הכא לר' דמיירי ברה"י מקורה וכמאן דמליא ודאי אין לחלק בין עקירה להנחה מקשה הגמ' שפיר ודוק:

דף צט בתוס' בד"ה ל"ל באמתא ופלגא וכו' עד ונראה לר"ת וכו' ועי' מהרש"א שנראה שהוא מפרש שהיו הקרשים מונחים על כל ד' דפנות ועי"ז הוא נכנס לכמה דוחקים ואין משמע כן לשון התוס' כלל מפורש ודוק ולכן לענ"ד נראה ששתי הדפנות הפנימיות היו נמוכים והחיצונות היו גבוהים הרבה והיו מונחים על הפנימיות מן דופן החיצון אחד עד השני שהי' י' אמות חוץ הדפנות והיו מונחים היטב ולא ינדנדו אנה ואנה