לשון הזהב שבת קצג

לומר שהי' מן המעפילין וג"כ כך יש לומר שהי' מקושש כיון דליכא הכרעה וג"ש לא גמיר ושפיר קאמר אם כדבריך האמת כיון דליכא לימוד התורה כסהו כיון שהתורה לא פירש שום לימוד הוא מכוסה שי"ל שהי' מעפילין ואתה מגלה ובאם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק שלא הרשיע כ"כ כמ"ש רש"י והא דמקשה מהיכא הוי ר"ל מהיכא יש לנו לתלות שאתה אומר שהתורה כסהו שאם אין מקום לתלות הוי מפורש וק"ל:

בגמ' בעי רבה עיין מקום הבעיא בחידושינו ריש מכילתין בגמ' אלא כל פחות מג' כלבוד הילכתא גמירי לה לכאורה משמע דהדר מבקיעת גדיים והאמת אינו כן דהא אמרינן במכילתין דתלי בבקיעת גדיים דאפי' למעלה מג' אי אין גדיים בוקעין הוי מחיצה דאמרי' גוד אחית ע"ש בפירקין דף ק"א וכן בכמה דוכתי וצ"ל דגם זה הילכתא וק"ל ולא קאמר אלא למאי דס"ד דמסברא אמר כן מזה הדר וק"ל:

ע"ב בגמ' אלו ל"ט מלאכות ועיין פירש"י דמוכח מכאן דאתי לחלק דאל"ה מנינא למה לי והוא תמוה הא לא שמענא כמה מלאכות אסורות הא בודאי יש להוסיף או לגרוע וכן משמע ריש פ' כלל גדול שמוכיח מלא תבערו וע"כ לא מוכח מכאן וכמ"ש וכ"כ התו' שם בתחילה אלא שהקשו מכאן ותירצו דבאמת מוכח גם ממנינא דהכא אלא שצריך גם לא תבערו ע"ש שתירצו בטוב טעם אלא שלא כתבו לתרץ היא גופא דהכא מנ"ל להוכיח ממנינא ונ"ל לפרש משום דקשה מנ"ל להוכיח ל"ט מלאכות דילמא ה' דהדברים ג"כ למנינא כמו אלה והוי מ"ד מלאכות אלא ע"כ דבלא"ה מיגמר גמיר לה ל"ט מלאכות או ממשכן או מסברא כמ"ש התוס' גבי מלאכתו מלאכת שבתורה אלא דבא לדרוש קרא למנינא לחילוק מלאכות ודוק:

ברש"י בד"ה ואיתעביד לי' מחשבתו וכו' עד משום דהוי תולדה במקום אב לכאורה הוא תמוה כמ"ש המהרש"א דהא בלא"ה הוא פטור דלא בעי שתלך שם אמנם כד מעיינת בי' לק"מ דרש"י פי' כן אגמ' דסיים אבל אתולדה במקום אב וכו' אזה פירש"י דקאי לאפוקי מסברא קמייתא דבעי למימר שמחייב שתים משום קלוטה והיינו ודאי אם אמר בכ"מ שתרצה תנוח וע"ז אמר דליתא אלא אפי' אמר בכ"מ שתרצה תנוח לא מחייב ר' יהודא שתים משום דלא מחייב אתב"א לכך מוקמינן דר"י לא מחייב רק אחת ובאומר עד דנפקא תנוח ודוק בגמ' פשיטא נתכוין לזרוק ח' וכו' עד לא מיזדרקי לי' תמני ועיין פירש"י ותוס' שמפרשים דגם בנתכוין לזרוק ח' וזרק ד' אסיק דפטור והרמב"ם פסק דחייב וכתב טעם נכון דה"נ גבי זריקה לא מיזדרק תמני בלא זריקת ד' וכיון שנתכוין שיעבור באותו ד"א אף שעכשיו נעשית הנחה שפיר דמי לשם משמעון משא"כ להיפך לא נתכוין שיהא שם כלל ע"ש וכ' כל המפרשים שהי' לו גירסא אחרת אמנם ק' טובא ממה דאקשי לעיל רבינא לרב אשי דילמא בעי לי' נמי לסוף ד' וא"כ חייב אף אהנחה ראשונה כמ"ש התוס' וצ"ל לדעת הרמב"ם לחלק דהתם לא שייך לומר כן לחייב שתים דהא חדא הנחה בעי ולא תרתי וגם לא שייך לומר כיון דבעי שיעבור שם הוי כמו שבעי הנחה שם דהא אף אם בעי הנחה שם לא מחייב ב' אבל לפטור נתכוין לזרוק ד' וזרק ח' שפיר מוכח משם לפטור כיון שלא רצה כלל שיהא שם ומשם מוכח עכ"פ כוונה לאיזה מקום שיהי' כך צריכין אנו ע"כ לפרש דעת הרמב"ם אף אם נאמר שהי' לו גירסא אחרת א"כ אף אנו נאמר שאין אנו צריכין לשנות הגירסא ואדרבא פירושו לפי גירסתנו מרווח יותר מפירש"י ותוס' דקשה לפי פירושם אין זה סוגיא דמעיקרא קאמר פשיטא משמע דקאי מסקנא כן ואח"כ יפשוט להפך ובפרט שלא נזכר שם אמורא שנאמר שחד מ"ד סתיר דברי חבירו אלא ק' סתמא לעיל ואח"כ משמע דסתמא דש"ס קאמר הכל וא"כ מי זה הבונה והסותר וגם הלשון כל כמה דלא כתוב שם וכו' לא א"ש דהא באמת לא כתוב שמעון אלא אמחשבה קאי והל"ל התם כיון דנתכוין לכתוב שמעון ע"כ נתכוין נמי אשם לכן נאמר שהרמב"ם מפרש הסוגיא כך פשיטא וכו' הוא במסקנא דדמי ממש לשם משמעון מטעם שכ' הרמב"ם והעתקתי לעיל אלא נתכוין לזרוק ד' וזרק ח' פשוט לפטור כמ"ש בשמו ומקשה ודקאמרת הרי כתב שם משמעון ר"ל כמו שפשטת לעיל לחיוב משם משמעון ה"נ יש לפשוט להיפוך דהא ודאי אם נתכוין לכתוב שם וכתב שמעון פשיטא דחייב ומשני מי דמי התם כיון דכתב שמעון ודאי כתב גם שם דכל כמה דלא כתב שם וכו' וא"כ תכף ומיד כשכתב שם אתעביד מחשבתו וחייב ולא שייך לפטור אח"כ כשכתב המותר משא"כ הכא כמה וכו' בתמי' הא לא זרק ארבע להיות חייב כיון דלא עביד הנחה שם משא"כ לעיל דגם גבי שם לא אתעביד מחשבתו ואפ"ה כיון שנתכוין גם לזה חייב ה"נ הכא וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ם ודוק היטב כי נלע"ד נכון וברור לדעת הרמב"ם ופירושו נראה:

בתוס' בד"ה מאי לאו דעבדינהו לתרוויהו אין הלשון מיושב וכו' הא דלא מחקו כמו שמחקו בתירוץ ונ"ל דכאן יש לפרש דמאי לאו קאי אסוף דבריו מאי לאו דחיוב דעבדינהו לתרויהו הוא משום דמחייב אתב"א אלא שאין מיושב שפיר וק"ל:

דף צח ע"א בגמ' והאמר רב עגלות תחתיהן וכו' לא מקשה דנילף מהתם דהוי מקורה ואפ"ה הוי ר"ה דמנ"ל דהוי במקום מקורה ר"ה ואיהו לא יליף אלא מדגלי מדבר דהיינו ד' דגלים שמשם שייך למילף יותר כמ"ש התוס' אלא דפריך דרב ארב דהכא קאמר דאינו ר"ה ושם קאמר רב גופא דתחתיהן וכו' הוי ר"ה כנ"ל וק"ל דאל"ה לא הוי משני מידי וק"ל:

ברש"י כי קאמר רב דתחתיהן ר"ה וכו' והוא תמוה דהא גם אביניהן וצידיהן קשה ועיין במהרש"א מה שדחק א"ע וגם יש להקשות עליו אמנם נלע"ד שא"צ חדא שאינו דבר זר לפרש תחתיהן קאי אתחת קרשים אמנם יותר נראה דעיקר קושיא דמקשה דרב אדרב הוא מתחתיהן דביניהן לק"מ דילמא רב לא סבר דאורך עגלה ה' אמות ובין עגלה לעגלה ה"א אלא הוי יותר והוא לא מקשה אלא דידי' אדידי' וזה אביי קאמר לה לקמן ואין שייך להקשות ממנו ארב ואף דקי"ל רוחב ר"ה ט"ז אמה גם מזה אין קושיא דלאו ברייתא היא וגם י"ל דגמרינן מביניהן דאפשר דסובר רב ביניהן הוי ט"ז אמה וגם מצידיהן לק"מ די"ל דרוחב עגלות הי' כ"כ עד שהקרשים