לשון הזהב שבת קצא

עוד דיקדוק שהתורה ריבתה טהרה מאי שייך טהרה לכאן והוא שיש להוכיח משם דהא דקאמר ר"ש אין בין נקוב לשאינו נקוב היינו הגם אינו נקוב הוי מחובר כנקוב דאל"ה קשה למה לא קאמר לענין הכשר וגם לענין טומאה וצ"ל דבאמת לענין טומאה אין חילוק דגם א"נ אין מקבל טומאה מדלא הוציא מכלל אלא ה"ז תיתי מהי תיתי משא"כ אם נאמר להיפוך דלכל מילי גם נקוב הוי תלוש איך אפשר לומר דבטומאה אין חילוק וגם נקוב מקבל טומאה כיון דאין מקבל הכשר איך יכול לקבל טומאה וכיון דבא"נ מקבל טומאה ובנקוב לא מקבל ה"ל למיתני ה"ז וטומאה אלא ע"כ דא"נ כנקוב משוי לי' והכא קתני ר"ש פוטר בזה ובזה אלמא נקוב כשאינו נקוב משוי לי' דאל"ה הוי לי' לחייב בזה ובזה ושם מוכח להיפוך וע"ז משני דלא מוכח משם להיפוך די"ל לעולם נקוב כתלוש משוי לי' והא דלא נקט ה"ז וטומאה דשאני ה"ז דהתורה ריבתה טהרה ר"ל דעיקר ריבוי הוא לענין טהרה כמ"ש טהור הוא והא דנקט ה"ז לרבותא דאפי' הכשר אינו מקבל מגזירת הכתוב ודוק:

בתוס' בד"ה ורמינהו נלע"ד לפרש שני התירוצים לר"ש רוצה לפרש דבלא"ה ה"א לפרש הברייתא דר"ש נמי סבר דמדאורייתא יש חילוק דנקוב הוי מחובר ושא"נ תלוש והא דקאמר אין בין היינו דחכמים גזרו לחומרא הא אטו הא וא"כ לדידן ליכא שום חילוק ולכך פריך מהכא דמשמע מן התורה הוי נקוב תלוש כיון דהוי לקולא א"כ מכ"ש בה"ז דניהוי תלוש לחומרא דלא שייך לומר לא גזרו כיון דהוא מדאורייתא ולר"י ה"א בלא"ה דלר"ש גם אינו נקוב הוי מחובר מן התורה וגם רבנן לא גזרו בשום מקום רק בה"ז גזרו שא"נ יהא תלוש דהחמירו רבנן בטהרה וי"ל דלא מצינו חומרא בתלוש אלא בטומאה וה"ז ומ"ש לענין תרומה לא ס"ל לר"י וגם לא גזרו בזה כיון דהוי מן התורה כמחובר ודוק:

אבל להיפוך ל"ל דא"כ אמאי טהור בה"ז בנקוב דודאי רבנן לא הקילו ומהכא משמע להיפוך לכך מקשה שפיר אע"ג דסברתם הפוכות דלתירץ ראשון הקילו רבנן ולא רצו לגזור בטומאה כמו בעלמא ולתירץ שני גזרו בטומאה טפי מבעלמא אין זה קושיא דמצינו כן גם בש"ס אית דוכתא דמשני אפושי טומאה לא מפשינן ואית דוכתא דאמר שאני טהרה דהחמירו ובריש מכילתין אמרינן ג"כ עד היכן פרצה טהרה וכו' זהו הנ"ל בפשט דבריהם אף שלענ"ד לא הייתי צריך לבאר זה כי הוא פשוט אמנם שראיתי הגאון מהרש"א נטה מדרך זה ולענ"ד ברור כמ"ש ומעתה אשיב ידי לבאר פרטי דבריהם כיד ה' הטובה עלי ע"פ דרכי הנ"ל מ"ש כיון דלענין שבת וכו' אע"ג דהוי לקולא וכו' ודאי מד"ת אין חילוק בין לקולא או לחומרא אלא כיון דרצו לפרש דשם ה"א דרבנן גזרו ומהכא כיון שהוא לקולא ודאי הוא מד"ת וא"כ הוא כ"ש לחומרא בה"ז ר"ל שלא יקילו שם מד"ת שהוא לחומרא והאיך הקילו לטהר וק"ל ע"ב בא"ד וצ"ל לפ"ז דאין תורמין וכו' הוא תמוה כמ"ש מהרש"א ומדבריו נראה שפירש שמ"ש התוס' לחומרא היינו מחמת ספק ודלא כמ"ש ועפ"ז נטה גם לקמן מאשר נבאר ואיני יודע איך מפרש ה"ז שלא החמירו בה"ז ואוקמוה אדיני' אלא ודאי משום דמד"ת הוי נקוב מחובר אלא חכמים גזרו לחומרא לכאן וכאן כמ"ש התוס' לבד בה"ז לא גזרו משום אפושי טומאה אמנם גם ע"פ דרכי יש לפרש הכא כסיגנון מהרש"א אמנם הוא דחוק ולפ"ד יש לפרש בדרך יותר נאות שהוקשה להם איך קאמר א"ב כיון שמד"ת יש חילוק וא"כ ע"כ אין תורמין מזה ע"ז וכאן לא שייך לומר שגזרו חכמים לכך כתבו דלענין זה גזרו אף כאן שלא לתרום על ג"ק ודוק:

בא"ד והשתא משני שפיר וכו' עיין מהרש"א מ"ש לפרש דקאי אתירץ שני משא"כ לתירץ ראשון ודבריו קשים להולמם בעיני דהא גם לתירץ ראשון לא אמרינן שגזרו אלא לפי ה"א אבל לפי התירץ דמד"ת כתלוש משוי לה לא אמרינן כלל הך סברא וגם מאי קשה דילמא בה"ז לא גזרו וגם דבריו בקולא וחומרא שכתב איני יודע מאי שייך בדאורייתא אמנם לענ"ד נראה דקאי הך והשתא על שני הפירושים והיינו דמעיקרא כתבו לתרץ הקושיא שבגמ' וכתבו ע"ז שני פנים וכתבו דהשתא לב' הפנים משני שפיר ובאו לתרץ בזה דאלו לפי פשוטו גם המקשה הי' יודע שלכל מילי הם כתלוש אלא שהקשה מה"ז והל"ל התם טעמא משום שהתורה ריבתה מאי האי דקאמר לכל מילי וכו' ושאני ה"ז וכו' כ"ז גם המקשה ידע אבל לאלו הב' פנים א"ש דלסברת המקשה לא הי' כן מחמת ה"ז הי' ה"א לתירץ השני להיפוך דא"נ הוי מחובר וגם לתירץ ראשון זימנין דהוי להיפוך היכא דהוי מחובר חומרא וע"ז קאמר התרצן דאינו כן רק לעולם הוי כתלוש ומאי שרצית להוכיח כן מה"ז שאני ה"ז וכו' כ"ז נראה לי ברור ואמיתי פירוש דבריהם אמנם אף לפי סוגית המהרש"א יש לפרש ע"פ דרכינו דלתירץ הראשון לא א"ש כ"כ דהא אף לפי סברת המקשה בכה"ג דה"ז דהוי תלוש חומרא הוי גם נקוב תלוש וה"ז שאני כמ"ש התוס' לעיל אלא שהוא מטעם אחר א"כ לא א"ש כ"כ האי לישנא אלא שצריך לדחוק משום דזימנין הוי גם א"נ כמחובר והוא משני דמדאוריי' הוי כתלוש ואפ"ה שני ה"ז אבל לתירץ השני א"ש טפי דלסברת המקשה הוי ממש א"נ כמחובר בכ"מ ודוק:

בא"ד אבל קשה לאלו הפי' וכו' אע"ג דלתירץ הראשון הוי מד"ת לא שוי דנקוב הוי מחובר ושאינו נקוב תלוש והיינו יכולין לפרש אלמא דמדאורייתא משוי לי' כיון שהוא שוה אף לקולא לא נראה לפרש כן דא"כ עיקר חסר מן הספר והל"ל מדאורייתא משוי ליה אבל השתא לא א"ש כיון דעכ"פ הן שוין ודוק:

בא"ד ויש לפרש וכו' עד דאדרבא שא"נ כנקוב משוי לי' אע"ג דלתירץ הראשון גם נקוב כא"נ משוי לי' היכא דהוי חומרא הכא מיירי דומיא דמשנה שהוי מחובר חומרא ואפ"ה משוי נקוב כא"נ ובזה מקשה שפיר אדרבא ודוק אמנם לולא דמסתפינא הייתי אומר להגי' אבל קשה לזה הפי' והוי א"ש טפי הקושיא ותירוצם דלפי' הראשון לא קשה כיון דמדאורייתא לא משוי לסברת המקשה א"ש הלשון אלמא דהכא מוכח דאף מד"ת הן שוין וא"ש גם תירוצם טפי לפי' השני אלא שא"צ וגם לפי הגי' שלפנינו יש לפרש כמ"ש ודוק:

בגמ' אמר אביי ואי איתמר דר' זירא וכו' לכאו' קשה דהא לר' זירא עצמו אמר האי סבא כדמשמע לישנא בעא מינך והיכי שייך ואי איתמר כמו שכתבו התו'