לשון הזהב שבת קצ

כפירש"י וא"צ לכל זה ואזה כתבו אבל רש"י פי' וכו' ואין נראה לר"י לכך אנו צריכין לפי' זה ודוק:

ונ"ל דרש"י נאיד מפי' התוס' לפרש כן ולתרץ כמ"ש התוס' חדא דאין זו סברא שיהא החילוק בין מ"ד ובין קמ"ל אם כח דר"א עדיף או דרבנן וממ"נ חדא לא מיתרצה וגם מאי הוי הטעות דקמ"ל לאפוקי הא בין כך ובין כך האמת הוא לר"י אסור וחייב בכלי ולר"ש פטור ומאי נ"מ בזה אם רבנן סברי כר"י או כר"ש יותר הוי מסתבר לומר דרבנן נקטי ביד מילתא דפסיקא ובכלי תליא בפלוגתא לכך פירש"י דהטעות והקמ"ל הוא אליבא דר"י דהוא נ"מ גדול ודוק:

דף צה בגמ' חולב משום מאי חייב אמר להו משום חולב וכו' הדברים תמוהים לפי פשוטו והל"ל לא ידענא ונ"ל לפרש ע"פ מ"ש התו' כ"פ במכילתן דעיקר נפקותא בתולדה מאיזה אב הוא שאם התרה בו משום אב חייב ודוקא אב דידי' אבל אם התרה משום אב אחר הוא פטור אמנם מסקנתייהו דאם התרה משום תולדה לבד נמי חייב אלא דאם התרה משום אב בעינן דוקא אב דידי' ולזה נ"מ שאלו לו משום מאי חייב לענין התראה ואפשר סלקא דעתייהו דבעינן דוקא להתרות משום אב כמו שרצו התוס' לפרש כן בעלמא וכן משמע פשטי' דגמ' גבי משמר וע"ז פשיט להו משום חולב ר"ל כיון דלא ידעינן האב א"א להתרות אלא משום חולב ואז ודאי חייב ודוק ובזה מדוקדק מאי דשאלו משום מאי מחייב ר"ל כיון דלא ידעינן האב א"א להתרותו כדס"ד התוס' ובלא התראה א"א לחייבו ואהא פשיט לי' דמתרינן משום חולב וחייב וכמסקנת התוס' וכן מחבץ ומגבן ודוק:

בתוס' בד"ה המכבד והמרבץ וכו' עד דאי פסיק רישי' היכי שרי לקמן ר"ש לכתחילה וכו' עי' במהרש"א שהקשה אמאי לא מוכחי מהכא דלא מחייבי רבנן חטאת ודחק א"ע ולענ"ד דלק"מ דודאי גם התוס' מעיקרא ידעי די"ל דפליגי בהכי אי הוי פ"ר אלא שרצו להוכיח דע"כ ליכא שום דיעה דהוי פ"ר דאל"ה היכי קאמר לקמן בפשיטות משום דקי"ל כר"ש שרי לכתחילה דילמא הלכה כר"א דהוי פ"ר ואם רצה לפסוק דלא כר"א לא הוי לתלות משום דקי"ל כר"ש הא גם ר"א מצי סבר כר"ש והל"ל וקי"ל כרבנן אלא ע"כ עיקר טעמא דר"א דסבר כר' יהודא ושפיר קאמר כיון דקי"ל כר"ש ממילא אין הלכה כר"א וא"כ ע"כ אף לר"א לאו פ"ר היא והקשו שפיר וע"ז תירצו דלעולם פליגי בהכי והא דאמר וכו' הוא עיקר התירוץ וה"פ לאפוקי מר"א לא צריך לפסוק דודאי הלכה כרבנן במקום ר"א אלא בא לאפוקי אף מרבנן דאסרי לכתחילה והיינו משום דסברי כר"י ע"ז קאמר והאידנא דקי"ל וכו' ודוק:

בתוס' בד"ה שרא זילחא במחוזא וכו' ע"ש עד סוף ואין שבות במקדש עיין מהרש"א שהקשה ותמה מאי שלא הקשו גם לרבנן למה ליה למימר אין שבות במקדש תיפוק לי' דחוץ למקדש נמי שרי כמו הכא כיון דהוי רצפה וכן הקשה אתירוץ התוס' בתרא שסיימו לרבנן ליכא אלא איסורא ואין שבות במקדש תיפוק לי' אפי' בלא מקדש ליכא שבות כדחזינן הכא דלא גזרינן אטו היכא דליכא רצפה וע"ש שתירץ בדוחק גדול וביותר אף לפי דבריו קשה מ"ש לר"א דגזרינן אף בעזרה אטו היכא דליכא רצפה והלא חזינן הכא דלא גזרינן לרבנן והתוס' לא חילקו בין רבנן לר"א אלא במקדש ומה אעשה אני תולה החסרון בי שאיני מבין דבריו דלפי קוצר הבנתי אשתמיטתי' דברי התוס' פרק במה מדליקין דף כט ע"ב והוא מוכרח מהגמ' דקאמר שם גזירה עיליתה דשישא אטו עיליתה דעלמא והקשו מהכא דשרא זילחא במחוזא ותירצו דשאני מחוזא דהוי כל העיר כן אבל בעיר אחת גזרינן עלי' זו אטו עלי' אחרת ובירושלים לא מצינו אלא עזרה אף אם נאמר דשוקי ירושלים היו מרוצפין כמ"ש רש"י בפסחים ודאי י"ל שהיו מקומות שלא היו מרוצפין וגם הר הבית והחיל לא מצינו שהי' רצפה ולא קשה מידי לרבנן דאי הוי שבות במקדש שפיר היו גזרינן אטו מקום אחר באותו עיר ולא הקשו אלא לר"א דמשמע שם שחייב מדאורייתא אליבי' ומדאורייתא ודאי לא שייך לחלק בין מקום אחד לכל העיר לחייב חטאת ואהא תירצו שפיר ודוק:

בגמ' רמי לי' אביי לרבא תנן ר"ש פוטר בזה ובזה וכו' עד בע"ב ושאני לענין הכשר זרעים וכו' הגמ' תמוה מאד כמו שהקשו תוס' וגם יש עוד לדקדק האלמא לר"ש הוא למותר וגם תנן דמייתי למותר וגם בתירוץ נקוב לר"ש בתלוש משוי לי' הוא למותר דהא גם המקשה ס"ל כן ונלע"ד לתרץ הכל לפום פשטי' אחר שנדקדק היתור לשון במשנה בר"ש פוטר בזה ובזה כיון באינו נקוב לא פליגי הל"ל ר"ש פוטר בנקוב וגם סתם ר"ש פוטר הוי ידעינן דקאי אנקוב וגם בת"ק לא שייך למיתני' הכא רק נקוב במאי דפליגי ונ"ל דהת"ק בא להשמיענו דאפי' אינו נקוב אסור לכתחילה משום דגזרינן אטו נקוב ולכן נקט פטור להשמיענו פטור אבל אסור כמו כל פטורי דשבת ולכן הוצרך גם ר"ש להשמיענו דאי לא הוי נקט אלא ר"ש פוטר בנקוב ה"א דלדידי' אינו נקוב מותר אף לכתחילה דלא שייך למיגזר אטו נקוב כיון דבנקוב גופא אינו רק מדרבנן אטו מחובר לקרקע הוי גזירה לגזירה קמ"ל ר"ש פוטר בזה ובזה משמע אפי' באינו נקוב הוא פטור אבל אסור וקשה באמת לר"ש למה גוזר באינו נקוב הא הוי גזלג"ז וצריך לפרש דבאמת לר"ש נקוב הוי לגמרי כאינו נקוב ולא הוי שום חילוק ביניהם א"כ לא הוי גזלג"ז רק דגזרינן שניהם יחד אטו קרקע וזו מדוקדק מאד הלשון תנן ר"ש פוטר בזה ובזה ש"מ דאף א"נ אסור קשה למה אלמא נקוב לר"ש כשאינו נקוב משוי לי' ר"ל שאין שום חילוק ביניהם שיהי' נקוב עכ"פ טפי מחובר מאינו נקוב וכמ"ש ורמינהו וכו' ר"ל דבלא"ה יש לפרש הברייתא שם שפיר דבאמת נקוב גם לר"ש מיקרי מחובר קצת אלא שאינו לגמרי לר"ש לכך בשבת ושאר דברים דבעינן מחובר גם נקוב לא מיקרי מחובר לר"ש משא"כ בהכשר זרעים דבעינן תלוש לגמרי לכן נקוב אינו מקבל הכשר אבל מהכא דמוכח דליכא שום חילוק בשום מקום ביניהם דאל"ה הוי א"נ מותר בשבת כמ"ש וע"ז מתרץ לעולם ר"ש נקוב כתלוש לגמרי משוי לי' כסברתו כאן ולא כמ"ש משם והא דמטהר בהכשר היינו משום גזירת הכתוב ולא מסברא דהוי מחובר קצת ודוק:

בדרך אחר נ"ל לתרץ ק' התוס' וכל הנ"ל בסיגנון תי' השני של תוס' אלא ע"פ הוכחה ויתורץ