לשון הזהב שבת יח

י"ל אף רבנן סברי דלא בעינן מקום ד' והכא מיירי שאין בעיקרו ד' כמ"ש התוס' כאן וא"כ תרוייהו מצי סברי כרב חסדא והא דמקשה הכא מאביי ארב יוסף אע"ג דאף לאביי י"ל דלא בעי מקום ד' היינו דלאביי אינו מוכח דלא בעי ר' מקום ד' די"ל דמיירי שהי' בעיקרו ד' אלא דלרב חסדא כ' התוס' די"ל שאין בעיקרו ד' כי היכא דלא תקשי אבל ארב יוסף פריך שפיר ועיין מה שכתבתי שם לתרץ פירש"י על נכון דפליגי בשדי נופו וכו' לענין מקום ד' ואתיא כאן הקושיא בפשיטות טפי ארב יוסף מלפי' התוס' ודוק:

בתוס' בד"ה הכא באילן העומד וכו' עד ולרשב"א נראה דבר"ה נמי משכחת וכו' עד משום דרב חסדא לא בעי מקום ד' אף בר"ה כאן נתחבטו כל המפרשים לפרש זה דהא אפ"ה שפיר פטרי כיון דלא הוי ר"ה בלמעלה מג' ולענ"ד נראה שאין כאן קושיא מג' פנים. הפן אחד דעיקר פילפול התוס' על הדחק שנדחק אביי לאוקמא בשתי רשויות וגם להוציא מסברתו של המקשה ומפשטי' דמשמע דעיקר פלוגתא מחמת שהוא כל שהוא דר' מחייב אפ"ה ורבנן פטרי משום שהוא רק כל שהוא ולדידי' לפי' התוס' פליגי אי הוי רשות יחיד לא שייך כלל הלשון כ"ש והוצרכו התוס' בסוף לדחוק ולתרץ וע"ז נתחבטו מי הכניס את אביי לדוחקים הללו זה עיקר יסוד ובנין פילפול כל דיבור זה בתוס' וע"ז התחילו הכא בשמעתין לא הי' צריך לדחק דאדרבא המ"ל ברשות אחת ופליגי משום כ"ש אלא משום דרב חסדא לא הי' יכול לתרץ כן וע"ז הקשו דאף לרב חסדא הי' יכול לפרש ברשות אחת ופליגי בכ"ש והיינו בר"ה דשם מודה רב חסדא דבעי מקום ד' ופליגי א"א שדי נופו בתר עיקרו ופטרי רבנן משום דהוי כל שהוא ור' מחייב אפ"ה כפשוטו וגם מיירי ברשות אחת ולא לאוקמא בפלוגתא חיצונה דפליגי אי הוי רשות וע"ז תירצו דהוצרך לדחוק דלא משכחת ולרשב"א אף דמשכחת כיון דלא מצי פליגי בכ"ש רק ברשות דהא אף בר"ה לא בעי ד' וא"כ למה לי' לאביי לאוקמא בשתי רשויות בר"ה דלא משכחת כפשוטו רק בגבוה ט' דוקא או פחות מג' יותר טוב לאוקמא ברה"י וב' רשויות כפשוטו בשלמא אי הוי מודה בר"ה דבעי מקום ד' שפיר הי' טוב יותר לאוקמא בר"ה אף כמ"ש הרשב"א דאתיא שפיר פלוגתייהו בכל שהוא דלר' א"א שדי נופו הוי מקום ד' וגם ר"ה ולרבנן פטרי מב' טעמי דלא הוי ר"ה וגם הוי כל שהוא כיון דלא שדי נב"ע ונ"מ אף אי מכתפין גם על הנוף אפ"ה פטור כיון דהוי כ"ש אבל כיון דגם בר"ה לא בעי ד' ולא יפלגו רק ברשות ועדיין יצאת מפשטי' וצריך לדחוק בכ"ש למה לי לאוקמי' ע"י אשכוחי טוב לו לאוקמא ברה"י שהוא מילתא דפסיקא בלא אשכוחי וא"צ להאריך כן נ"ל ברור ע"פ עומק פשוטן של דברים:

הפן השני לא ידעתי מאין יצא להם דאם לא נשדה הנב"ע שאינו ר"ה אדרבא משמע לי מדברי התו' בסמוך דאי גדיים בוקעין תחתיו אף לריב"י הוי ר"ה ועמ"ש בעמוד שאח"ז דאף לריב"י מודה בלמטה מי' והוא מפורש בגמ' ובאין בוקעין הוי לרבנן דריב"י ר"ה ומ"ש בסמוך אי למעלה מג' וכו' דכרמלית היא אם רחב ד' וכו' היינו לר' דשנב"ע ומ"ש אם הוא רחב ד' קאי ודאי אעיקר ולא אנוף רק אם הנוף אפי' כ"ש וגדיים בוקעין תחתיו כיון דעיקר רחב ד' ושנב"ע הוי גם הנוף כרמלית או מ"פ והא שכתבו לרשב"א ולרבנן לא הוי כר"ה היינו לחייב כיון שאינו רחב ד' וכן משמע יותר דהא תוס' רוצים לפרש שיפלגו במקום ד' כמו שהתחילו זאת הקושיא שכ' אבל קשה אמאי לא משני בעומד בר"ה וכו' עד ולרבנן לא הוי מקום ד' והרשב"א קאי לחזק זה הקושיא וכן מ"ש בסוף הדיבור לפירש"י ולמעלה מג' לא הוי ר"ה י"ל דג"כ קאי לר' ותוס' אזלי לשיטתייהו דשדינן אף לענין רשות ואדרבא נ"ל ברור מוכח דהוי ר"ה לרבנן עכ"פ דאל"כ איך נוכל לפרש דברי רש"י דהוי בר"ה מקום ד' הא לא הוי ר"ה כלל כמ"ש התוס' אלא ודאי כמ"ש אלא שהתוס' הקשו לר' לא הוי ר"ה דשנב"ע ורש"י אזיל לשיטתי' דלענין רשות לא שדינן בתר עיקר ואין לפרש כמ"ש התוס' בצד הנוף דהא קתני על גבי זיז כ"ש משמע על גביו וכן הוא שלילות דברי התוס' שכ' א"א להעמידה וסיימו אם לא נעמיד בצד הנוף אלא ודאי דז"א דקתני ע"ג כן נ"ל ברור ודוק. ועמ"ש בסמוך דסברא זאת מוכרחת בגמ' אף לריב"י בלמטה מי' הוי ר"ה גבי טרסקל וא"כ לק"מ ודוק:

הפן השלישי י"ל דלזה סיימו עכשיו ולמאי דמוקי אביי וכו' אמר רשב"א דאין לו שייכות וקשר להקודם לכן נ"ל שהוא תירץ אחר כיון דרב חסדא אף בר"ה לא בעי מקום ד' בשלמא למאי דמוקי אביי ברה"י שפיר אמר רשב"א דנקט כל שהוא וכו' משא"כ אי הוי מוקים בר"ה הוי קשה למה נקט כל שהוא כיון דלא פליגי בד' ושם לא שייך תירץ זה דהא בר"ה ע"כ הוא למטה מי' דלמעלה מי' לא הוי ר"ה ולא שייך כלל שנב"ע למיהוי ר"ה למעלה מי' אבל למאי דמשני אביי א"כ אף למעלה מי' פליגי אי הוי רה"י שפיר ה"א דמש"ה הוי רה"י משום ריב"י לכך תני כ"ש ודו"ק:

דף ה ע"א בתוס' בד"ה לא מחייב ר' אלא ברה"י מקורה נראה לרשב"א וכו' עד לא סברה דרב ושמואל והא דלא נקט מרה"י לרה"י דרך ר"ה נ"ל דהסוגיא דהתם סברה כסוגיא דלקמן אליבא דרב חסדא דיש חילוק בין רה"י לר"ה לענין הנחת ד' לכך דוקא ברה"י לא בעי ר' הנחה אבל בר"ה בעי אבל סוגיא דהכא סברה דאף ברה"י בעינן מקום ד' כמ"ש התוס' לעיל ואף רב ושמואל סוברים כן לכך מוכח דלא חייב אלא במקורה ודוק:

בתוס' בד"ה אמאי חייב ואפי' משום מושיט וכו' עד שיקבלנו שני מידו ר"ל וא"כ קשה על בבא דנטל מתוך ידו של עני והכניס אמאי חייב הא לא הוי ע"י שני אבל אהך דנקט הגמ' לק"מ דהוי ע"י שני אלא דגמ' לא מיירי מדיוטא אחת וק"ל:

בתוס' בד"ה כאן למטה מי' וכו' עד כמו שפירש"י לקמן גבי היתה קופתו מונחת וקשה לר"י מה עלה על דעתו של המקשן הך וקשה אין לו קשר אל הקודם וגם לשון וקשה משמע שיש תירץ שלא הניחו בקושיא וצ"ע או תימה ונ"ל ששלילות לשונם הוא שבזה י"ל הוא מתורץ ג"כ מה שקשה לר"י וקודם נבאר דברי