לשון הזהב שבת קפח

יש להוכיח מכאן ואני אומר אדרבא לפי פשוטו אין מגיע זו הוכחה בתרא לכאן אלא דגם הוכחה זו אינו מוכח אלא בתר הוכחה קמא דאל"ה יש לומר הכל להפך דעציל ומרפק היינו אישיל"ש ומקום תפילין הוא בקנה וזהו קיבורת והכי פריך שם וביד עד עציל היינו אישיל"ש והא א"צ כל כך דהא בתפילין כתיב יד ותנא זו קיבורת היינו קנה לבד אבל השתא שהוכיחו דעציל היינו קודא שפיר מוכח גם זה דתפילין הוא למעלה ממנו דאל"ה לא הוי מקשה ודוק:

ע"ב בד"ה ואת"ל אנשי הוצל עושין כן וכו' עיין מהרש"א מ"ש שלא הקשו תוס' כן למעלה ונלע"ד דלק"מ אחר שנדקדק עוד בתירוצם שכ' דהתם אם הי' לכל העולם רוב גמלים היו מקיימים מאי בכך כיון דאין עכשיו להם גמלים בטלה דעתם לכן נלע"ד דלכאורה לא מקשין התוס' כלום דהתם לא קאמר כן אלא לר"א ורבנן פליגי עלי' כמ"ש התוס' שם וא"כ לדידהו אף באתרא בטלה דעתם אלא ודאי משום דרבנן נמי לא פליגי אלא בכל העולם וכן משמע הלשון שכן בערביא משמע שמיירי בשאר מקומות אבל בערביא גופא לא פליגי והא דכתבו התוס' התם דה"מ למיפרך לרבנן מאי איכא למימר היינו משום דהתם בעי למיסר סחיטת רמונים בכל העולם ע"ש ובאמת להכי פריך ערבא אתרא דאף בבית מנשיא גופא לא אסור וי"ל דזה כוונת התו' שם דפריך אפי' לר"א כיון דנ"מ בבית מנשיא גופא ודוק וא"כ לא קשה מידי לעיל כיון דמיירי בכל העולם ושם פליגי רבנן אבל הכא קשה אפי' לרבנן ובזה א"ש מאד תירוצם כיון דמיירי באתרא גופא ודוק:

בגמ' אמר רבא מאי קושיא דילמא לפניו וכו' עד אלא אי קשיא נראה דלהכי אמר רבא מאי קושיא ולא הי' קשה לו זאת הקושיא דאזיל לשיטתי' דס"ל בפ' כלל גדול נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור ואמרינן טעמא משום דלא נתכוין לחתיכה דאיסורא וא"כ מסיפא דקתני לאחריו ובא לפניו חייב מוכח להפך דגם לאחריו ובא לאחריו חייב דאי פטור א"כ גם כשבא לפניו הי' פטור דהא לא נתכוין להוצאה דאיסורא דהא נתכוין לאחריו ע"כ דשם נמי חייב וא"כ לק"מ הדיוקים רק הגמ' מקשה כן ואליבא דאביי וק"ל:

ברש"י במשנה הוציאהו שנים נקט בעשותה אע"ג דקאי אליבא דר' יהודא ור"י דריש בעשותה ליחיד שעשה בהוראת ב"ד כדמשמע בגמ' לכאורה דזו טעמא דר"ש דס"ל דאף זה אינו יכול פטור מבעשותה ע"ש וכן קשה על הברייתא דלקמן דקאמר גם אליבא דר"י מבעשותה ורש"י הוציא מברייתא אמנם הוא גופא קשיא והתוס' בעמוד שלאח"ז בד"ה תלתא מיעוטי כתיבי הקשו זה ותירצו בדבר שאינו מובן לכאורה ע"ש ונלע"ד משום דאף לר"י קאי מיעוט שני על יחיד שעשה בהוראת ב"ד ובעשותה שהוא מיעוט אחרון קאי על זה יכול וזה יכול והמשך דברי הגמ' כך חדא לזה עוקר וכו' וחדא היינו הג' לזה יכול משום דחדא היינו השני קאי ליחיד וכו' והוא מוכרח דהא חזינן לר"מ דלא דריש אלא תרי מיעוטי ודריש חדא ליחיד שעשה וכו' ולא דריש לזה יכול אלא ע"כ דיחיד שעשה וכו' מסתבר יותר לפטור וא"כ ע"כ גם לר"י המיעוט השני קאי למסתבר ליחיד שעשה וכו' רק המיעוט הג' בעשותה קאי לזה יכול וכו' וזה כוונת התוס' ודוק:

דף צג ע"א בגמ' ור"ש יחיד שעשאה וכו' ופירש"י דס"ל בהוריות נ"ל דהיינו הא דאמרינן התם זו דברי ר' יהודא אבל חכמים אומרים יחיד שעשאה וכו' חייב ומשמע דכל חכמים פליגי עליו ור"ש בכלל בפרט שמייתי שם הך ר"י דהכא דדריש תלתא מיעוטי ומסתמא הנך רבנן דפליגי עלי' הכא המה בכלל רבנן והיינו ר"ש ור"מ אע"ג דפליג נמי הכא אית לי' התם בהדיא דפטור וגם שם איכא חד תירוצא דחכמים היינו ר"ש והא דאית לי' לר"ש הלך ועשה על פיהם פטור היינו משום דשם לא מיקרי לחייב משום הוראת ב"ר דב"ד כבר חזרו כמו דתני שם והוא לא ידע הוי אונס משא"כ יחיד שעשה ע"פ הוראה מיקרי שוגג כנ"ל ליישב דעת רש"י להצילו מק' התוס' ע"ש ודוק:

ברש"י בד"ה מפני שיכולה לעמוד על ג' וכו' עד וסתמא כר' יהודא דזה וזה יכול קרי מסייע וכו' ועיין מהרש"א שהרבה להקשות ודבריו נכונים אם נפרש כפשטי' אלא נלע"ד דרש"י בא רק לתרץ קושיא חמורה דאין זו דומה בשלמא התם אחד יכול וב' אינו יכול מקרי מסייע אבל הכא דניהוי כולהו מסייע זה אינו סברא דהא עכ"פ אחד עושה עיקר הדבר לזה מתרץ דמצינו כן בר' יהודא דקרי לשניהם מסייע בזה יכול וזה יכול אע"ג דא' עושה עיקר והיינו משום דלכל אחד תלינן לקולא דהוא רק מסייע כיון דשני לבדו יכול ה"נ על כל רגל תלינן לקולא דהוי רק מסייע ודוק:

ע"ב בתוס' בד"ה אמר מר זה יכול וכו' עד ואומר ר"י דאין למחוק וכו' עיין במהרש"א שהקשה ק' תמוה דלכאורה תוס' סותרין בעצמן דבריהם ותירוצו לא ידענא דאדרבא מכח קושיא אלים טפי משנאמר סברא שאינו מוכרח ונלע"ד דלק"מ דר"י אמר זה אפי' לשיטת ר"ח שאין מוכח מצבי כמו שמסקי לבסוף אר"ח וי"ל דס"ל ודאי דאין חילוק בין זה יכול לאינו יכול ופליגי בתרוייהו אפ"ה שאל עליו דאף לפי שיטתו לא הי' למחוק משום זה כמ"ש התוס' אבל באמת לשיטת ר"י ודאי אין מקום להקשות מכ"ש למחוק כיון דמודו שם וע"ז מסקי תוס' ועל גי' ר"ח ק' לר"י ר"ל דכל זה הוא לפי שיטתו אבל ר"י לא ס"ל שיטתו וגי' משום דק' לו ואית לו שיטה אחרת ואין כאן מקום קושיא כלל וביותר נ"ל דהתחלת התו' שכתבו תמי' לר"ח ר"ל ר"ח אזיל לשיטתו דס"ל דאין חילוק דמצבי לא מוכח לכך הי' תמי' לו דוקא לאפוקי משיטת ר"י וע"ז מסקי לפרש ע"פ שיטתו ואח"כ שיטת ר"י ודוק:

ואפשר זהו כוונת המהרש"א אלא שקיצר כדרכו במשנה את המת במטה חייב וכו' הא דנקט במטה ע"כ לפי גירסתנו משום איידי דרישא דנקט חי במטה לרבותא דפטור אף על המטה נקט גם בסיפא מטה אמנם הרי"ף גרס חייב אף על המטה וכ' הנ"י הטעם דלמת לא הוי מטה טפל אמנם הוא תימה דלענין מאי נ"מ כק' הגמ' על אף על הכלי ואף שנוכל לומר דנ"מ כתי' הגמ' מלבד שהוא דחוק בכוונת הרי"ף הוא תימה דלפ"ז אמאי לא מקשה הגמ' על המשנה ונ"ל דהנה יש לתרץ על קושית הגמ' ע"פ מ"ש לעיל דף צ"א ע"ב בהוכחה דהיכא דחילל שבת בחיוב גם ע"ז אלא שאינו