לשון הזהב שבת קפז

צ"ל לפירוש תוס' דהא דפריך מקום מגעו אמאי פסיל הא לא הוי כביצה אע"ג דמדרבנן פסיל ע"כ צ"ל דהיכא דהוי מדרבנן בכ"י לא גזרו כמו שמצינו במשקים תחילה דלא גזרו בט"י או דמשמע לי' דמיירי בטומאה דאורייתא דומיא דרישא וכן כאן דפריך כביצה בעינן היינו מדאורייתא והוא דוחק לכך נ"ל לענ"ד פירש"י עיקר ודוק:

בא"ד כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין וכו' עד בפסח דאיסורו חושבו וכו' ועיין במהרש"א מה שהקשה ולא ידענא מאי קשה לי' דאדרבא עיקר רבותא כיון דכזית חשוב לענין איסור פסח מצטרף אע"ג דלא הוי כביצה וס"ד דבטיל והרי חזינן דפחות מכזית לא מצטרף כיון דאינו חשיב אף לענין פסח כמו דקתני שם אם יש כזית במקום אחד חייב לבער וע"ז נקט וכן לענין טומאה ודוק:

בגמרא כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין וכו' א"ל דליפשוט ממתניתין דקתני המוציא כזית מן המת חייב אע"ג דלא חשיב שיעור כלל דלמאי בעי ליה אלא כיון שחשיב לענין הצלת טומאה חייב אף לענין שבת ה"נ י"ל דשאני התם דלדידי' חשיב שיעור דמהני ליה להציל אבל הכא אדרבא מביאו לידי טומאה אלא דנימא מיגו שמביא לידי איסור וטומאה חדא יחשוב גם לענין שבת זה לא מוכח וק"ל:

ע"ב בתוס' בא"ד ודוקא לבית טמא אבל לבית טהור לא עיין במהרש"א מה שפירש וא"א להולמן מלבד שדבריו דחוקים קשה דא"כ דאף דזה בעצמו לא חשיב לחייב עליו מיקרי חשוב כיון שע"י צירוף יתחייב א"כ הדרא ק' תוס' לעיל לדוכתי' למה נקט כזית תרומה הא מיירי דמצטרף לכביצה אלא ודאי בעינן שיהא הזריקה חשוב לחייב ע"ז שזורק משום תרומה טמאה דנימא מיגו דמהני לחייב משום תרומה טמאה מהני נמי לחייב לענין שבת אמנם דברי התוס' אתיין כפשטי' לפי דברי רב נחמן שרצה לפשוט מיוצא אע"ג דלא אתיין בהדדי יוקשה אמאי לא מיבעיא בתרומה טהורה דהוא יותר חיוב לזר ונימא מגו דחשיב לחייב זר חשיב נמי לענין שבת וע"ז תירצו דזה ודאי בעינן אף לרב נחמן שבא ע"י הוצאה החיוב לכן פשיט מיוצא שבא ג"כ ע"י הוצאה זו ודוק:

ברש"י בד"ה בהדי הדדי קא אתיין וכו' עד לא קיבל טומאתו וכו' ועיין במהרש"ל שמחק זה והדין עמו לכאורה דלפמ"ש המהרש"א הלשון לא קיבל דחוק אמנם אי קשיא לי הא ק' על גירסתו דא"כ דעיקר בעיא מיגו דמהני האי זריקה לטמא אחרים דהא לחייב עליו לא בעינן צירוף וגם לא אתיין בהדדי דתכף דהגיע לאויר הבית נטמא לחייב עליו כיון דהוי כזית ואשבת לא מחייב עד דתנוח וא"כ מאי מיבעי דוקא בתרומה מה לי תרומה מה לי חולין וכן הרמב"ם באמת כ' סתם כזית אוכלין לבית טמא ופירשתי משום שסובר כרש"י דמקבל טומאה אף כ"ש וא"כ ע"כ בעי דמהני לטמא אחרים וכמ"ש ומצאתי בלח"מ שכ"כ רק כתב שהרמב"ם לא גרס בגמ' תרומה אמנם לגירסתנו קשה וא"כ מהרש"ל שמחק זה מרש"י הי' לו למחוק גם תרומה ולפי מ"ש גורסין תרומה וכן הוא במהרש"א ותוס' ע"כ צ"ל דרש"י גם כאן חזר בו כמ"ש תוס' שבלא"ה חזר בו וא"כ שפיר גרסינן לא קיבל טומאתו בלא שום דוחק ונ"ל דהוצרך רש"י לפרש כן ולחזור מפירושו דאל"כ למה לי' למיבעי לענין צירוף הוי לי' למיבעי ולפרש זרק כזית תרומה לבית טמא ונח תכף בבואו אל הבית ומיגו דמהני שמקבל טומאה ולחייב עליו משום כזית תרומה טמאה שהוא יותר טוב לפרש כן מיגו לטומאה ולחיוב אלא ודאי שאין מקבל טומאה מדאורייתא לכך כתב כאן כן וחלילה למחוק ודוק:

ברש"י בד"ה עד שיוציא את וכו' כלומר אלא א"כ הוציא לולא דברי רש"י הייתי מפרש דהכא מיירי באסקופה ר"ה אע"ג דרישא מיירי בכרמלית הכא נקט חיצונה משמע דהוי ר"ה לכך אם הוציא לכתחילה והי' מקצת קופה בפנים פטור עד שיוצא אח"כ כל הקופה חייב כיון דלא הוי הנחה במ"פ אמנם י"ל דרש"י ס"ל דאפ"ה פטור דמיקרי לא עשה בבת אחת דהא מעיקרא הי' אגוד ולבסוף הי' מקצת אגוד מבחוץ כבר ולא מיקרי הוצאה וכן מוכח קצת מן פשט בע"ה את ידו לחוץ דהוא פטור משום אגד גוף ואפ"ה אם נטל העני מתוכה פטור והיינו משום דאינו לא כרה"י ולא כר"ה כדאמרינן בריש מכילתין ה"נ באגד כלי ואפשר דאפ"ה מיירי בהכי וקמ"ל דאפ"ה פטור אא"כ הוציא בראשונה את כל הקופה כמ"ש רש"י ודוק:

בגמ' ואי ס"ד אגד כלי שמי' אגד וכו' לכאורה יש להקשות נמי להפך א"א אמרינן אגד כלי לא שמי' אגד ומיירי דאפקי' דרך פיו א"כ לתחייב תשלומין אמותר דהא תכף כי אפיק מעט חייב משום שבת וא"כ אמותר שוב אינו חייב דאינו חייב שתים אהוצאה אחת וא"כ יתחייב בתשלומין דמה לי אם חיוב שבת בא בסוף פריך דליתחייב תשלומין אתחילה אע"ג דהוי כעין הוצאה אחת ה"נ להפך אם ח"ש בא בתחילה ויש לומר דבשלמא לסברת המקשה שבגמ' דפטור אתחילה שפיר מתחייב בתשלומין אבל למ"ד לא שמי' אגד חייב על כל מעט אלא שאין מחייבין אותו רק אחת דא"א לחייב ב' עכ"פ חילול שבת מיקרי בכל פורתא לכן פטור מתשלומין כמו ח"מ שוגגין או חייבי מלקיות לחד מ"ד וא"כ יצא לנו דין חדש דבכה"ג פטור מתשלומין כיון שחייב עליו אם הי' עושה זה לבד ועמ"ש בדף צ"ג ע"ב ודוק:

דף צב ע"א בגמ' בנסכא לכאורה ודאי דלפ"ז א"צ לתירץ הראשון דאפקי' דרך שוליו והא דלא נקט אלא משום דלא נזכר מעיקרא שם אמורא כמ"ש התוס' בעלמא אלא דלפ"ז קשה מאי פריך והאיכא שנצין הא סתם שנצין הוי בפיו וכן משמע הלשון מפיק עד פומי' וכיון דאפקי' דרך פיו כבר הוציאם וצ"ל דגם בשוליו איכא שנצין והלשון עד פומי' לאו דוקא או אפשר דמיירי בכל ענין וק"ל:

בגמ' המוציא משוי למעלה מי' וכו' לכאורה נראה שאח"כ הניח בארץ או למטה מי' אלא דקמ"ל אע"ג שהעבירו דרך למעלה מי' אבל באמת אע"ג דלא הניח למטה מי' אלא נשאר עומד לפוש כן ולמעלה מי' בידו המשוי חייב דכן משמע לקמן בהזורק דף צ"ז ע"ש וכן מפורש בהדיא בתוס' סוף פ' הזורק ע"ש טעמא וק"ל. בתוס' בד"ה במרפקו וכו' עד ועוד בפ' האומר משקלי וכו' עיין במהרש"א שהקשה שגם הוכחה דלעיל