לשון הזהב שבת קפו

משנתינו ע"פ ה"א נגד המסקנא וגם מזה יצא להם קושיא שהקשו אח"כ וא"ת ותירצו לכאורה בדוחק ומי הכניסם לזה אמנם כד מעיינת לק"מ ויתפרש כל המשך דבריהם וגם מה שכ' אח"כ וק' לרשב"א שיהא מקושר מהקודם שהוקשה מאי אין ראי' כמ"ש וגם אף אם נאמר דלהכי קאמר אין ראי' משום דקרא לא מיירי ביה"כ כמו דאמרינן בעלמא ק' להם קושיא עצומה דלמה להגמ' ביומא לבקש לימוד לסיכה מסוך לא סכתי וכי כעורה זו ששנה רבי במשנתינו ומאי מקשה שם סיכה מנלן אלא ודאי משום דקרא לא מוכח מידי לא רחיצה ולא סיכה משום דיש לפרש מים דומיא דשמן מאבראי ואם נרצה להוכיח רחיצה נוכל לפרש סיכה דומיא דשתיה והני עינוים הם מדאורייתא צריך לימוד גמור לכך הוצרך שם טעם ולימוד לשניהם אך בתר דאיכא לימוד אסמכי' גם לזכר מכאן וא"כ שפיר כ' תוס' דראי' לא הוי די"ל איפכא וגם שם מקשה שפיר אמ"ז דאין ליליף מהכא רחיצה די"ל כתנא דידן ואינו אלא זכר אף לרחיצה ואנן בעינן לימוד גמור ובתר הכי מקשים תוס' דמאי מקשה הגמ' שם אמ"ז דילמא באמת על רחיצה הוא לימוד גמור דפירש הקרא כמר זוטרא מה שמן אבראי ועל סיכה כאן מש"ה לא הוי ראי' משום דהאמת איפכא ואהא תירצו שפיר דאם האמת כמר זוטרא לא הוי ליה לתנא לעשות ממנו אף מה זכר מה שהוא נגד האמת אלא ודאי משום דקרא לא מוכרע וא"כ לא הוי אלא זכר לשניהם ולא ראי' גמורה ואנן בעינן ראי' ועפ"ז נמשך שפיר ק' הרשב"א דלולי כן היינו אומרים דתנא דידן יליף לי' רק מהזכר וגמרא דהתם יליף לה ממקום אחר ואין זה קושיא כמו שנראה לפי פשוטו מהתם אבל בתר שכתבו שהוא חדא וא"כ תנא דידן ע"כ ס"ל לימוד דהתם למה לא הביא עיקור הלימוד מאי שסמך עלי' ודוק. דף צ ע"א בתוס' בד"ה המוציא קופת הרוכלין וכו' עד סופו עיין במהרש"א שכתב להגי' שקאי על ר"א דלעיל ולענ"ד א"א להגי' כן חדא שכבר דחו תוס' לעיל זה וגם שם החליט המקשה אילו הוציא וכו' משמע דלא ס"ל בזה לר"א וגם מה הלשון מינים הרבה אבל לגי' מהרש"ל שקאי ע"ז ר"א שמחייב אתולדה במקום אב ולא על אב א' ב"פ וה"א דמינין הרבה להוי כתולדה ואב שמחלקין הוי מינין מחלקין וק"ל:

סליק פרק תשיעי המצניע פרק עשירי דף צ ע"ב בגמ' ל"ל למיתני המצניע וכו' עד אמר אביי ועיין בפירש"י בד"ה אמר אביי והוא תמוה לכאורה שמתרץ על קושיא חיצונה שאינו מקשה ועיקר תירוצו חסר מן הספר וקושיא זו אינו תלוי בתירוץ ודוק ונ"ל לפרש אחר שנדקדק בגמ' דקאמר ל"ל למיתני המצניע שאינו מדוקדק וגם הוא מיותר הל"ל רק ליתני המוציא אלא נ"ל דה"ק ממ"נ אם המצניע הוא פשוטו שהצניע ממש קשה ל"ל למיתני הא כבר תני' בפ' כ"ג וכ"ש שהצניע וגם הוציא לזרע קשה טפי אלא ע"כ שהמצניע היינו שהוציא לזרע וקרי לי' מצניע משום שאחשבי' בזה הוצאה וא"כ לק"מ דזה לא מוכח משם דאדרבא משם מוכח אף מוציא לזרע לכאורה בעינן חמשה והכי דייק לשון המשנה לכאורה דקתני חזר והכניסו א"כ ליתני המוציא בהדיא ומשני לעולם דמיירי מצניע ממש ולא הוציא עכשיו לזרע אבל מוציא עכשיו בלא מצניע א"צ למיתני כמ"ש רש"י דחייב מסברא וי"ל שהוא כ"ש ממצניע דתני לעיל ומה שקשה לך ל"ל למיתני הב"ע כגון וכו' ודוק:

בתוס' בד"ה המצניע תימא אמאי צריך למיתני וכל אדם וכו' לכאורה נ"ל לתרץ דקמ"ל אפי' בהוציא ממש לזרע דעביד מעשה נמי כל אדם אינו חייב ועל זה ה"א דלא פליגי ארשב"א אלא לחייב זה במחשבתו של זה ולא במעשה אמנם הגמ' מסיק דלא מיירי במוציא רק מצניע ולפרש דסיפח לא מיירי כמו רישא הוא דוחק לכן נ"ל לתרץ דאי לא תני ה"א דאיירי במצניע ממש כפשטיה ואתי לאשמועינן דכל אדם חייבין עליו ולמיסתם כרשב"א ופליג אסתמא קמא ובתרא עיקר או דה"א דמיירי במצניע וגם הוציא ולחייב כל אדם דבזה מודו רבנן לרשב"א כנ"ל ולא הוי ידענא דינא דהצניע ושכח ודוק:

. דף צא ע"א בגמ' מתקיף לה רב יצחק ברי' דר"י אלא מעתה פירש"י כיון דאמרת וכו' וכן תוס' פי' שמקשה אאביי ולכאורה הוא תמוה דהא אמתניתין גופי' קשה כיון דתלי במחשבתו ונ"ל לפרש משום די"ל דבמשנה לא ביטל מחשבתו משא"כ שכיוון להוציא דוקא כל ביתו בפעם אחת והרי עכשיו הוציא מעט אבל לאביי כיון דשכח למה הצניע והוציא סתם ג"כ לא חשיב אצלו משעת הוצאה זו כיון שאינו יודע כלל מחשיבות אפ"ה קאי בחשיבותא קמא ה"נ קאי בגריעותא קמא אע"ג שהוציא מעט אינו חשוב אצלו וק"ל:

בגמרא אי לענין שבת כגרוגרת בעינן לכאורה הוא תמוה אמאי נקט תרומה וכו' כמ"ש התוס' ונ"ל לתרץ דהכי מיבעי' למאי דס"ד מי אמרינן כיון בשעת הנחה אינו ראוי לאכילה רק להסקה והוי כמו עצים לבשל ביצה קלה וא"כ ליכא שיעורא בהנחה ופטור או דילמא כיון דבבת אחת קאתי או כיון דלא בציר משיעורא קמא חייב והוי מעין בעיא דלעיל וא"ש טפי אלא דמקשה כגרוגרת בעינן והוי א"ש משא"כ בכזית דאף עקירה לא הוי שיעור והתוס' שנאדו לפרש כן והקשו משום שהם סוברין דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה כלל לא א"ש זה הפי' אבל לשיטת רש"י א"ש ודוק:

בתוס' בד"ה אי לענין טומאה כביצה בעינן וכו' משמע דאין אוכל מקבל טומאה פחות מכביצה ר"ל דנקט סתמא כביצה בעינן אע"ג דרש"י נשמר מזה וכתב לענין טומאה לטמא טומאת אוכלין ר"ל לטמא אחרים והא דלא מפרש לקבל טומאה דשם אף כזית לא בעינן אלא דלא משמע לתו' לפרש דמיירי רק לטמא אחרים וק"ל:

בא"ד והא דפריך בפ' כל שעה וכו' וכן אינך שכתבו לתרץ לפירש"י והוא למותר לכאורה י"ל משום שכתבו כאן דהוא אסמכתא וא"כ מודים דמדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא וא"כ יוקשה גם לדידהו מפ' כל שעה דקתני טהורים הלא טמא מדרבנן לכך כתבו דאף לפירש"י לא קשה מכ"ש לפירושייהו וכן גבי בצק וכו' ולפ"ז ע"כ כם