לשון הזהב שבת קפה

קשיא לרבנן הלא המה לא אמרו כלום מזה רק רבא מפרש והל"ל קשיא לרבא לכך מפרש שגם קשיא לרבנן שהרי אליבא דהך ברייתא מוכח דבז' בחדש ניתנה כמ"ש רש"י דלכ"ע בשבת ניתנה תורה מג"ש וא"כ קשיא לרבנן שאמרו בו' בחדש ניתנה ודוק:

בגמ' ר' אומר בתחילה פי' עונשה וכו' נ"ל שר"ל שבזה מתורץ מה אמר להם שאמר להם מתן שכרה וגם מה השיב שע"כ צ"ל שמפרש שאמר להם מתן שכרה או עונשה הרי כתיב ויגד את דברי העם אל ה' וצ"ל שהגיד איך שאמר להם עונשה או מת"ש וקיבלו עליהם וגם מה שהביא פסוק דוישב דלא קשה עליו רק זולתו היינו אומרים דויגד היינו שקיבלו ואתם תהיו לי ואמרו נעשה ונשמע אך דע"ז כבר כתיב וישב וכו' אמנם לר' מתפרשין שניהם וגם השינוי לשון וגם מה שהשיב והגיד וא"כ לפ"ז לר' לא מוכח דאמר להו מצות הגבלה ויותר נ"ל דרבי לא פליג אלא שמתרץ השינוי לשון וק"ל:

בתוס' בד"ה היום כמחר אין זו וכו' נ"ל שבאו לתרץ למה לגמ' לומר משה הוסיף יום אחד הל"ל היום כמחר לכך מפרשין שזה אינו כלום תי' שהרי חזינן בברייתא שהוסיף ולא יכול לתרץ כן והא שדרשו משה עיין בקונטרס הדרשות שלי דרוש לחג השבועות שפירשתי בטוב טעם וגם לתרץ שאר קושיות הנופלים פה ודוק:

ע"ב בתוס' בד"ה כאשר צוך וכו' עד וא"ת כיון דבמרה איפקוד וכו' שלילות דברי התוס' דא"א כאשר צוך במן לק"מ וק"ל ועפ"ז יש לפרש הך דועוד מקשים דלכאו' אין לו פי' מה לי שני שבתות או שלשה היינו קושיא אחת ולפ"ז י"ל דה"ק דמקשים אף אם נאמר כאשר צוך במן נמי קשה שהרי ודאי כשאמר אשר תאפו אפו נצטוו כמ"ש התוס' מכ"ש זה הציווי שלא ילקטו בשבת שהרי אמר להם אף לאפות היום וא"כ הוי ממן נמי שבת שני' לדידהו ולא ראשונה ושפיר הוי קושיא חדשה וק"ל:

אמנם עדיין לא שייך ב' קושיות אלו לכאן דה"ל להקשות ארב דאמר במרה נצטוו ארב גופא דאמר הך בשבת ראשונה ונ"ל לפרש דודאי למ"ד אתחומין לא איפקוד לק"מ לפמ"ש התו' לקמן בד"ה אתחומין שהיינו הוצאה וא"כ ע"כ צ"ל דמה שעברו בזה שיצאו ללקוט היינו שעברו על ציווי משה שאמר ביום השביעי לא יהי' בו ולזה ודאי הי' שבת ראשונה ולק"מ שני הקושיות רק שמקשין למ"ד אתחומין דהיינו הוצאה נמי איפקוד במרה כדמשמע כאן וא"כ ודאי עברו מה שיצאו בכליהם ללקוט אמה שנצטוו במרה והוי שני' וגם שלישית להמקשים ודוק:

ועפ"ז יש לפרש ג"כ מ"ש וא"ת וכו' ולא כתבו תי' ואין זה דרך לשון וא"ת אך לפמ"ש א"ש שאין זה קושיא מוכרחת די"ל שרב גופא סבר אתחומין לא איפקד לכך אמר שבת ראשונה או סובר דתחומין דאורייתא ואתחומין הוא דאיפקד ולא אהוצאה או תחומין עם הוצאה אבל אהוצאה גופא לחוד לא איפקוד תדע שהרי הוצאה נפקא לן או מאל יצא איש ממקומו הנאמר אח"כ במ"ש בקרא או מן ויצו משה ויעבירו וכו' שהוא הרבה אח"כ וגם ודאי לא נצטוו הכל במרה שהרי נשיאי העדה שאלו למשה ואם נצטוו כבר על ההוצאה מה שאלו וגם אמר להם אשר תאפו וכו' משמע שלא נצטוו ע"ז קודם אלא ודאי אתחומין עם ההוצאה ולזה מתפרש שפיר לשון תחומין בגמ' לפי' תוס' ואם כן למ"ד אתחומין נמי איפקד לא עברו אלא על ציווי משה כנ"ל והוי שפיר שבת ראשונה אחר שאמר להם ביום השביעי שבת לא יהי' בו ולק"מ ודוק:

בא"ד וכתיב ששת ימים וכו' ויהי ביום השביעי וכו' עד משמע שבשבת שלישי הי' אע"ג דמפרש הגמ' פה דהך ששת ימים קאי איום ראשון שירד המן כמ"ש התוס' לקמן בד"ה וכתיב ששת ימים וכו' ר"ל שאמר להם משה שכך אמר לו הקב"ה בתחילה וא"כ לא מקשים מידי ומדברי המהרש"א נראה שהם מקשים לפי פשטי' דקרא דלא כמ"ש בגמ' ואין זה אלא תמה אמנם א"צ לזה דאף לפי פי' הגמ' מקשים שפיר שהרי אמר להם בשבת זו מה שאמר לו הקב"ה בשבת העבר עכ"פ הוא אמר להם עכשיו לעשות כן וגם בר מן דין מייתו פסוק ויהי ביום השביעי יצאו משמע ודאי שיום השביעי אחר שאמר להם משה כן יצאו ודוחק בעיניהם לפרש שביום השביעי ממאמר הקב"ה למשה ובאמת ביום השבת עצמו שאמר להם משה יצאו דהל"ל ויהי ביום ההוא יצאו וא"כ א"ש גי' מהרש"ל ודוק:

בתוס' בד"ה לרבנן ח' חסרים וכו' עיין במהרש"ל מה שהקשה ודחי דברי התוס' ומהרש"א מיישבו על נכון אמנם נ"ל שבמסקנא ע"כ לרבנן ח' חסרים עבוד דאל"כ ברייתא דסדר עולם דקתני בהדיא שהי' ניסן בע"ש אמאן תרמיי' וע"כ להמסקנא הנך ברייתות דלעיל כר' יוסי וגם לרבנן לא עברוה לאייר והא שכתבו התוס' דלא הוי צ"ל ח' חסרין היינו לפי ס"ד שאכתי לא הוי ידע מהך ברייתא דסדר עולם וא"כ שפיר תירצו איידי כיון שאינו סברא רחוקה דהא ע"כ קאי במסקנא ודוק:

דף פח בתוס' בד"ה פריו קודם לעליו וכו' עד אך תימא וכו' והא שכ' בא' תימא משמע שיש לו תירוץ נ"ל די"ל דעיקר קושיתו אקרא שני דריח אפך והא דנקט קרא קמא י"ל דה"ק דהכא שפיר כתפוח שנמשל הקב"ה לתפוח בעצי היער שהוא החשוב או כמ"ש רש"י שהכל בורחים ממנו ואני בצלו חמדתי אבל למה נמשלו ישראל או שמקשה אתרווייהו ונקט קרא קמא ומסיים בישראל להורות שמקשה אשניהם ותירוצו ג"כ אשניהם דעשיית מצות הוא עיקר פירות של התורה וקב"ה כידוע ועפ"ז י"ל שלילות דבריהם שכ' אך תימא משמע שמקושר מהקודם והוא שמביאין ראי' שהיינו אתרוג מתרגום והוא להיפך שמתרגום מוכח דהאי קרא לאו אתרוג שלא פירש כן כאן אלא שם שהוא מוכרח דתפוח אין לו ריח לכך כתבו אך תימא וא"כ ע"כ צ"ל דעיקר קושיתו אשם וק"ל אמנם בעיקר ק' התוס' מצאתי במדרש שהתפוח נצו קודם לעליו וכן הוא באמת משא"כ בשאר אילנות וי"ל שגם בגמ' שאמר פריו היינו נצו שהוא התחלת הפרי דף פט בתוס' בד"ה אע"פ שאין ראיה לדבר וכו' עד אף מים מאבראי לכאורה הוא תמוה שהוא נגד הגמ' דיומא שרצה מ"ז לומר כן והקשה הגמ' מהכא כמ"ש התוס' ואסיק דלא כמ"ז אלא יליף רחיצה מריבויא דסך לא סכתי ע"ש אלמא מסיק דקרא מיירי בשתי' כמתניתין דהכא וא"כ האיך נקטו לפרש