לשון הזהב שבת יז

שאר דברים לא וכן לפי המסקנא משמע דוקא ידו ואין סברא לומר דפליג ארבה ורב יוסף דמשמע שם שאין חולק ע"ז אלא דלא אמרינן ממ"מ כ"א היכא דלא ניחא לי' בע"א וק"ל:

בגמרא אילימא הא ר' דתניא זרק ונח ע"ג זיז כ"ש וכו' ע"ש קושיית התוס' הוא תמוה מאד דילמא הנחה וכו' ע"ש ונעל"ד דלשיטת רש"י לק"מ ונ"ל ג"כ שזה טעם רש"י שהכריח לפרש בקושית ודילמא לעיל שעיקר קושיתו מכח הוכחה מדלא קתני מחייב ב' וא"כ בד"ר דליכא הוכחה ממילא אין לנו לחלק רק בד"ר שבסמוך שג"כ יש זו הוכחה הוצרך להביא דרב יהודא אמר שמואל והתו' שהקשו זה הקושיא אזלי לשיטתייהו שהקשה כן מסברא והוצרכו לדחוק ע"ש וא"כ לפ"ז שיטת רש"י נכונה וק"ל:

בתוס' בד"ה זרק ונח ע"ג זיז כ"ש וא"ת וע"ש עד גמירא ועיין במהרש"ל ומהר"מ ומהרש"א שביארו היטב דברי התוס' לכן לא רציתי להאריך רק באתי לכתוב מה שהניחו מלבאר והוא הכרח לפשט דבריהם וגם לתרץ מה שהקשו הם ומה שיש עוד להק' לענ"ד והוא דתו' התחילו להקשות ארב יוסף גופא שע"ז הק' בא לתרץ ולא תירץ ותירצו דבאמת גם ק' הגמ' ארב יוסף דהאיך הי' סובר זה ר' והוצרך לשנות דרב יוסף הי' דעתו ארבי דאידך ברייתא ורב יוסף אינו סובר כרב ושמואל דרבי מיירי ברה"י מקורה דוקא ולכך לק"מ ארב יוסף אלא דגמ' מקשה לדידן דקי"ל כרב ושמואל או לרב ושמואל גופייהו היכי מתוקמא מתניתן והא דפריך גמ' מאביי ולא פריך דילמא הנחה הוא דלא בעי אין זה קושיא כיון דבלא"ה פריך שפיר ודחי לי' שרב יוסף לא הי' דעתו אהך דרבי וע"ז מקשי' תו' הא ע"כ רב יוסף לא היה דעתו אר' דזרק מר"ה לר"ה ורה"י באמצע וע"כ מתרצים דבאמת רב יוסף הי' דעתו אר' קמא דנח ע"ג זיז ולא ס"ל כאביי ולא ק"מ דילמא הנחה וכו' כמ"ש התוס' רק הגמ' מקשה לדידן דקי"ל כאוקימתא דאביי קשה ומשני ע"ז דאביי ואנן ס"ל דרב יהודא אמר שמואל מיתנא אר' לא כרב יוסף דשנאו אר' יהודא וע"ז מקשה הא ג"כ ס"ל כרב ושמואל ר"ל דא"ל דרב ושמואל לא ס"ל כאביי דהא אנן ס"ל כאביי וכרב ושמואל וע"ז כתבו התוס' ומיהו הגמ' לא ס"ל הך סברא דרב יוסף וכו' נ"ל דהך ומיהו יש לו שייכות להקודם דלפי תירץ התוס' הזה לא היו צריכין לתרץ דבלא"ה פריך שפיר כיון דלק"מ ודילמא וכו' ע"ז כתבו ומיהו ר"ל דהגמ' לא ס"ל כרב יוסף אלא הקשו די"ל אף בכל שהוא מטעם שכתבו התוס' לעיל דילמא הנחה הוא דלא בעי וא"כ הואיל והקשו מכח זה אר' זירא הי' יכול להקשות ארב יוסף לדידן דליתא לאוקימתי' מכח דילמא וכו' היכי מוקי מתניתן אלא דבלא"ה פריך שפיר לדידן מאביי ודוק:

ומ"ש מהר"מ שאינו מוכח דאחרים דמייתי ר' זירא סברי דבעינן הנחה והא דנקטי קיבל משום עקר ממקומו לא ידענא מאי קשיא לי' הא מזה גופא מוכח דבעינן הנחה כ"ש דאל"ה אלא אפי' קליטה נמי כמי שהונחה א"כ אמאי פטור כשעקר ממקומו וקבל הא תכף כשהגיע לאויר ר"ה חייב הזורק משום קלוטה אלא ודאי בעינן הנחה כ"ש ושם לא נח ודוק:

ומ"ש המהרש"א אמאי לא הקשו אר' זירא דילמא הנחה וכו' לא ידענא מאי קשיא לי' אי לפי תירוצם הראשון מיתרצא גם אר' זירא דגם הוא סבר דבהנחה כ"ש לא שייך לחלק וגם לתירוצם השני י"ל דר' זירא הי' ס"ד כן ואי אקושייתם מה שהקשו ארב יוסף מכח דיוק ופילפול ולא הקשו בפשיטות אר' זירא כמו שמשמע מלשונו אין זה קושיא חדא שמדרך תמיד להקשות אראשון וגם היא גופא אינו קשיא חדא דר' זירא אפשר לא ידע מקושיא זה רק מתירוצא דרב יוסף וקושיא וגם גוף ק' התו' לא קאי אתרצן שביקש לתרץ כן אלא אמקשה תדע שמתרצן בלא"ה פריך שפיר ואר' זירא מקשה באמת הגמ' כן י"ל שהכי מקשה היכי ס"ד לתרץ כן וק"ל:

ומ"ש מהרש"א מאידך דר' כבר תי' מהר"מ בלשונו וכ"כ בעצמו אמנם אי קשיא לי הא קשיא האיך כ' התוס' מעיקרא בלא"ה פריך שפיר הא לא הוי קושיא כלל ארב יוסף די"ל דלא סבר כאביי וגם לא כרב חסדא דאוקי אביי לתרצו לקמן ואי מקשה לאביי היכי מוקי מתניתן א"כ אינו מתורץ ליקשה ארב יוסף גופא ודילמא הנחה וכו' וגם ע"כ התוס' ר"ל עכשיו דקאי הקושיא ארב יוסף גופא דאל"ה לא מקשים כלום וא"ת ודוק ואי לא רצה לומר שיהי' פלוגתא א"כ מאי פועל שרב יוסף הי' דעתו אאידך דר' כמו שרט לפרש עכשיו כמ"ש מהר"מ עדיין פליג ארב ושמואל ואם תפרש שאוקימת' דאביי הוא מוכרח א"כ מאי מתרצים דרב יוסף סבר דוקא בקליטה וכו' והלא עדיין אינו מתוקמא משום דאביי אלא ע"כ לא ס"ל דאביי וא"כ האיך שייך התירץ בלא"ה פריך שפיר ונלע"ד דודאי מעיקרא י"ל דאוקימתא דאביי הוא מוכרח מדנקט זיז כל שהוא ולא נקט קלטה כלב ואינך דהוי רבותא טפי אלא ע"כ משום דמיירי כדאביי וסתם זיז הוא כן שיוצא מרה"י לר"ה כמ"ש מהרש"ל לכך פריך שפיר ארב יוסף גופא אבל לפי מ"ש התוס' בתירוץ וי"ל דס"ל לר' דבעינן הנחה ע"ג כל שהוא אבל קלוטה באויר לא חייב הוצרך למינקט זיז א"כ י"ל דלא סבר גם כדאביי אלא דנקט זיז לאשמועינן זה ודוק אע"ג שכתבתי דגם עכשיו מוכרח לומר תירץ הראשון בלא"ה פריך שפיר היינו לאו ארב יוסף רק לדידן הי' יכול להקשות ודילמא הנחה וכו' ע"ז פריך שפיר לדידן דקי"ל כאביי ודוק:

בגמרא הכא באילן העומד ופירש"י שדי נופו בתר עיקרו דליהוי מקום ד' והתוס' כאן בד"ה באילן מפרשים לענין רשות ועיין מ"ש מהרש"ל בפי' דברי רש"י שהמה נכונים שאין סברא למישדיי' לענין רשות דליהוי רה"י בר"ה וכן אביי אמר לעיל פשיטא לי ידו של אדם ע"ש דלא שדינן לענין רשות אלא שהתוס' לא רצו לפרש כן דא"כ תרוייהו סברי דבעינן מקום ד' לא מתרץ כלום ארב חסדא דכ"ש דקשה טפי דרב חסדא לא כר' ולא כרבנן לכך מפרשים דפליגי אי שדינן לענין רשות וא"כ י"ל דכיון דלא מיירי מזה כמ"ש התוס' שם