לשון הזהב שבת קעה

לכך אמר דע"כ הך ברייתא דמפץ פליגי אתנא דר"י וחזקי' וס"ל אע"ג דל"ל טהרה במקוה בעלמא טמא מדרס וכ"ח מטהר מהך קרא תדע דלא אמר רבא טעמא דידי' לעיל אלא ודאי שלא אמר אלא לתרץ ברייתא דמפץ דס"ל כ"ח טהור ממדרס מהך קרא וא"כ להך ברייתא ודאי אף הסיטו דצ"פ טהור וכמ"ש אבל תנא דבי ר"י לעיל וחזקי' דמפקי מדרס כ"ח מקרא אחרינא ע"כ לית להו הך לימוד דצמיד פתיל דאל"כ למה להו משכבו וא"כ לדידהו דלא מוכח מקרא דטהור ודאי מוקף צ"פ טמא בהיסט וא"כ ברייתא דשם אתיא כוותייהו ורבא גופא שם אית לי' טמא בהיסט וכאן לא אמר אלא להך ברייתא דמפץ ודוק:

בתוס' בד"ה ומה פכין קטנים תימ' דמסאה ותרקב וכו' ונלע"ד לתרץ כי ודאי אף שאין לו טהרה במקוה ולא שייך טומאת ז' אף במת ומכ"ש לפי המסקנא בב"ק דתנא טומאת שרץ גמור זה הכל אי אית ליה טהרה במקוה אבל כאן דמיירי בדבר שאין לו טהרה א"כ קשה נימא דיו אתחילת דינא דכלים שמטמאין במת אינם רק ז' ימים והכא אם נטמאם אף בשרץ יהא טמא לעולם וא"כ אין למילף ק"ו לטמאותם יותר משם ואף דמיפרך ק"ו עכ"פ לא הוי א"ש להך תנא דאית לי' דיו אף דמיפרך ק"ו לכך נקט כ"ח דג"כ לית להו טהרה וליכא דיו לא מתחילת דינא לא מסוף דינא אף למפץ דל"ל טהרה ושם בב"ק שקיל וטרי אמפץ דאית לי' טהרה ודוק:

בא"ד וי"ל דטפי ניחא לי' למיעבד ק"ו וכו' ונלע"ד טעמא דאי הוי עביד ק"ו מפכין גדולים שמקבלין עכ"פ טומאת מגע בזב אלא שאינו אב הטומאה כמדרס ואפ"ה טמאין במת אף אב הטומאה מפץ וכו' א"כ הוי רק קולא וחומרא בטומאה שפיר הי' יכול לומר משכב ומושב יוכיח שטמא בזב וטהורין במת כמ"ש המהרש"א אף שטמאים במגע מת עכ"פ פירכא דקולא וחומרא איכא שהרי מו"מ חמור יותר בזב מבמת אף שיש לדחות כמ"ש המהרש"א הוא דחוק אמנם עכשיו א"ש טפי דיליף ק"ו מטהרה לגמרי וטומאה לגמרי שהרי פ"ק טהורין לגמרי בזב אפ"ה טמאים לגמרי במת לכל טומאתו מפץ שטמא לגמרי בזב א"ד שלא יהא טהור לגמרי במת וא"כ תו ל"ל כלל מו"מ יוכיח ודוק:

בתוס' בד"ה מפץ שטמא בזב וכו' וא"ת כ"ח המצ"פ יוכיח לכאורה נ"ל דאין כאן קושיא דאי הוי מיקרי טהור במת לא הוי טמא אף בזב דלא בא לכלל מגע אלא משום דעומד להפתח מיקרי בא לכלל מגע וא"כ מיקרי ג"כ טמא במת שהרי בא לכלל מגע אף במת אמנם כד דייקת הוא ממש תירץ התוס' מ"ש ובמת אם הי' כזית בתוכו וכו' שאין לו פי' אלא ע"פ מ"ש וכיונו לזה ודוק היטב:

בתוס' בד"ה והא ל"ל טהרה במקוה וכו' עמ"ש לעיל פירוש שני התירוצים אמנם מה שהקשה המהרש"א אמ"ש התוס' מהאי ק"ו לא ידענא מאי קשה לי' שתוס' לא כתבו אלא דמעיקר הק"ו מזב הנ"ל נפיק גם פכ"ע ובאמת נפיק מפלגא דדינא והא דנקט פכין קטנים משום מפץ של שיפה וגמי וק"ל:

במשנה דערוגה ברש"י בד"ה ואחת באמצע וכו' עד כדתנן לגבי ראש תור וגבי ב' שורות והרי יש כאן היכר גדול שלילות לשון רש"י אינו מובן מעיקרא מוכח מראי' גדולה ואח"כ כ' כדתנן ואין לשונו משמע שהוא עוד ראי' דהל"ל וכדתנן וגם היכר גדול אינו מובן וגם הוא תמוה דמראש תור אדרבא מוכח להיפך דהא קי"ל אין ראש תור בערוגה בין לרב בין לשמואל אפי' מערוגה לערוגה מכ"ש בערוגה עצמו וכמו שנבאר בגמרא בעזה"י וגם הראי' מן ב' שורות ג"כ מוכח להיפך דהא קתני התם בשורה אחת אסור מכ"ש ב' מינין בערוגה אחת כמו שמקשה הגמ' לקמן מהך משנה אע"ג דמשני התם איכא שראכא עכ"פ לא מוכח מיני' להקל וגם התירץ הוא רק לחד מ"ד:

אמנם כד דייקינן דברי רש"י עולין כהוגן וצדקו מאד לשיטתו והיא נכונה כמו שנבאר בעזה"י והוא כי רש"י בא לבנות בנין להביא ראי' לפירושו במשנה דעל ד' רוחות היינו כל הרוח לבר מגרעין אחת של קרן לאפוקי מהמפרש ומפי' תוס' ופירושו מוכרח בגמ' ע"פ שיטתו בגמ' כמו שנבאר בעזה"י והתוס' שכ' כדמוכח בגמ' להיפך היינו ע"פ שיטתם בגמ' ע"ש והוקשה לו מנ"ל להתיר בלי שיעור יניקה ולפרש המשנה כן ומביא ראי' מכלאי כרם דשיעור יניקה ע"כ אין הטעם משום שיונקין מהדדי אסור אלא משום היכר שלא יהא עירבוב בעינן שיעור אבל אם אינו מעורב אע"פ דינקי מהדדי ומביא ראי' גדולה דא"א דיניקה אוסרת לא הי' מהני אפי' גדר אע"פ שהוא חילוק מחיצה סוף סוף ינקי ואם בכלאי הכרם אין יניקה אוסרת שהוא דאורייתא מכ"ש בכ"ז דרבנן דאין יניקה אוסרת רק שלא יהא מעורב רק אכתי אינו מוכח דהיכר בעלמא נמי מהני דשם הוא חילוק מחיצה ותדע דודאי ראש תור ושתי שורות לא מהני בכלאי הכרם אלא משום דהוי דאורייתא בעינן חילוק מחיצה וכ"ז דרבנן מהני אפי' היכר והוצרך להביא ראי' ע"ז לזה סיים ראייתו כדתנן גבי ראש תור והוא שרש"י אינו מפרש ראש תור שהיכר הוא משום שהוא מחודד ראש משולש והשדה בשוה כמ"ש התוס' אלא פשוט אע"ג שהוא ג"כ שוה אלא כיון שהוא שדה שלימה של ירק אחר וזה הוא קצה שדה אע"פ שאצלו שדה ירק אחר מפני שכל א' הוא שדה שלימה לא הוי עירבוב ולא נקט ראש תור אלא שניכר שהוא סוף שדה אחר ע"י שמתקצר המענה אבל באמת הוא שוה בשוה עם זה השדה ופי' זה כתב רש"י ממש להדיא בגמ' שכתב ראש תור קרי לי' וכו' משמע דאין עיקר ההיתר משום זה וכן משמע במשנה שמסיים מפני שנראה סוף שדה משמע שזה הוא ההיכר מאי שהוא סוף שדה ולא שום היכר אחר וכן הוא מוכרח שם בגמ' לפירש"י כמו שנבאר בעזה"י וכן נמי מוכח להדיא לפירש"י מהך ב' שורות קשואין שרש"י מפרש שהוי כלאים אלא משום דהוי כל א' ב' שורות הוי כ"א שדה זהו ההיכר שאינו מעורב אע"פ שאין שם שום היכר ולא הרחקה וזרועין בשוה אפ"ה זה הוא ההיכר שכ"א הוא שדה א"כ דבכ"ז דרבנן מהני היכר בלא מחיצה דכעין דאוריי' תיקון ולא ממש כמו דאורייתא או אפשר משום דכלאי הכרם דהוי אילנות לא מהני היכר כ"ש רק מחיצה תדע דהא ג"ט הרחקה לא מהני אבל הכא בכ"ז כיון דמהני היכר בעלמא א"כ אף בערוגה אחת היכא דהוי היכר נמי מהני אלא דאין ראש תור בערוגה כיון דלרש"י אין שם היכר אלא מה שהוא כל א' ערוגה בפ"ע וזה לא מהני אלא