לשון הזהב שבת קעב

בתוס' בד"ה באבן מסמא פ"ה אבן מונחת וכו' ע"ש עד סוף הדיבור ומה שהקשו ב' קושיות ראשונות נ"ל שלפי המסקנא של תוס' מתורץ גם דברי רש"י שהרי אסקו שיש ב' מיני אבן מסמא א' על תורת משכב ומושב וא' על שאר כלים לע"ג אבן מסמא או על אדם טהור ע"ש וקשה על דבריהם עצמם מנ"ל שניהם דמכל המשכב דאי לא נפיק אלא הראוין למשכב ובתורת משכב מנלן אידך וצ"ל מכל אשר יהי' תחתיו והיינו דגופא דקרא אשר יהי' תחתיו קאי לעליונו של זב או למרכב ותיבת כל אתי לרבוי אבן מסמא שלהם כמו מכל המשכב דעיקר קרא אתי למשכב וכל לרבוי משכב של אבן מסמא כן נמי הכא ה"נ לפירש"י על שאר כלים שתחת אבן מסמא לטומאה קלה וכמו שמסקו תוס' בעצמם דיש שום דרשא שאבן מסמא אינו רק טומאה קלה והך ת"כ שאין להם אפי' טומאה קלה אפשר יש מדרשות חלוקות והוכרח רש"י לפרש כאן זה האבן מסמא ולא זה ממשכב משום דהכא גבי ע"ז לא שייך ראוי למשכב וע"כ על זה האבן מסמא דנפיק מכל אשר יהי' תחתיו קאי כמ"ש רש"י גבי משא דע"ז דוקא אדם הנושאה ולא כלים משום דלא משכחת גבי ע"ז ראוי למשכב והוא מוכרח מהגמ' כמו שכתבתי לעיל בדברי רש"י כן נמי הכא ודוק:

אמנם ק' התוס' דאמאי נקט אבן אפי' דף נמי הוא תמוה על פירש"י לפי גירסא זו ונלע"ד לתרץ דע"כ מיירי שהכלים הם תחת האבן ונוגעים רק שאינו מכביד עליהם כיון שהוא ע"ג יתידות דמאויר לא מצינו טומאה בזב וא"כ קשה ל"ל קרא לרבות לטמא את הכלים תיפוק ליה כיון שהדף שהזב יושב עלי' הוא טמא מדרס שהוא אב הטומאה ומטמא את הכלים במגע ובמשא עכ"פ לטומאה קלה וגם כיון שהדף טמא אינו חוצץ בפני הטומאה והוי כאלו הזב נגע בכלים לכך נקט אבן שאינו מקבל טומאה ואפ"ה הכלים טמאים מחמת הזב מגזירת הכתוב מיתורא דקרא ודוק:

בתוס' בד"ה ולר"ע למאי הילכתא איתקש לשרץ תימא לר"י וכו' עיין במהרש"א שהקשה דא"כ לוקשה לנבילה הך היקשא דשרץ ולבאר קושיתו נ"ל דנקט נבילה לישנא דגמ' לקמן אבל כאן לא קשה דליקוש לנבילה דהא גם לנבילה לא דמי דע"ז מטמא באבן מסמא ואף דדמי טפי משרץ אינו קושיא כ"כ כיון שאינו דומה ממש כמ"ש התוס' לקמן גבי נבילה אמנם קושיתו מבוארת דא"כ גם היקשא דשרץ לוקשה לנדה בלא תזרם כמו עכשיו בשרץ והוי נפיק מיני' קולא שאין מטמא באהל כן נראה לי כוונת קושיתו ודוק:

אמנם לתרץ קושיתו נ"ל שק' התוס' חמורה מאד דא"כ אף דמוכח דקאי אמשמשין לפי האמת דאל"כ אלא שלא טמא באהל לוקשה לנבילה או לנדה קשה לפי האמת מנ"ל שע"ז לא יטמא באהל כמת דהכא ליכא למימר דתרווייהו נפיק מיני' כיון דלר"ע קאי עיקר קרא אמשמשין מוכח דמשמשין אין טמא באהל מנ"ל לעיקר ע"ז ודוק:

בא"ד א"נ הא דקאמר וכו' היינו את"ל דילפינן וכו' ר"ל ואת"ל דלא ילפינן קולא מנדה צ"ל דר"ע נפיק לי' משמשין כמו לרבנן מכל חרם הוא אלא דכאן יפול קושיות המהרש"א הנ"ל דא"כ היקשא דשרץ אתי לשלי יטמא באהל לוקשה לנבילה או לנדה וכן קושיא שניה שכ' המהרש"א לרבנן דהיקשא דשרץ הוא אתי למעט מאבן מסמא לוקשה לנבילה הך היקשא דשרץ ע"ש ונ"י לתרץ ע"פ מ"ש התוס' דלרבנן נפיק משמשין מכל חרם עיין בתוס' בדיבור שלאח"ז וא"כ אם היה מקיש לנבילה לרבנן או לנדה לר"ע היו גם המשמשין מטמאין במשא מכל חרם או באבן מסמא לר"ע והיה צריך קרא אחרינא למשמשין ולכך אקשה לשרץ ומשמשין מכל חרם ולא צריך קרא אחרינא ודוק:

אמנם לפ"ז יוצא לנו קושיא אחרינא על דברי התוס' דמאי מקשין הכא וגם מתרצין שהוא את"ל דילפינן קולא מנדה נימא דבאמת קושית הגמ' ותירוצא הכא הוא דמקשה למאי הילכתא איתקש לשרץ לוקשה לנבילה או לנדה ומשני למשמשין ר"ל דבא להורות מן כל חרם אמשמשין כמ"ש והי' נ"ל לומר שזה כוונת המהרש"א בק' ראשונה שלו אבל זה לק"מ דאם כוונת הגמ' כן מאי מקשה לר"ע הא גם לרבנן קשה זה הקושיא וזה התירץ אלא ודאי דמקשה לר"ע ל"ל כלל היקשא דשרץ ומשני דעיקרו קאי למשמשין ומקשין ומתרצין הכל שפיר היטב ודוק:

בתוס' בד"ה למשמשי' פ"ה וכו' עד ובזה לא יתיישב פ"ה וכו' ע"ש ונ"ל ליישב פ"ה לענ"ד ע"פ מ"ש התוס' לעיל בד"ה אמר רבה במשא כ"ע ל"פ וכו' ע"ש עד ולרבנן נמי וכו' וצ"ל במאי פליגי ר"ע ורבנן וכן ר"א ורבה אליבא דר"ע וצ"ל בהא פליגי לרבה אליבא דר"ע ילפינן מתזרם להקשות לנדה כל החומרות וע" היקשא דשרץ רק למשמשין ולרבנן אליבא דרבה וכן לר"פ אליבא דר"א די לנו בחומרא אחת מנדה מהך דתזרם וכן כ' התוס' לקמן אלא דשם כ' אף בלא היקשא דשרץ ואליבא דרבה לרבנן די לנו בחומרא אחת כיון דיש היקשא דשרץ וא"כ י"ל לפירש"י דאית ליה ג"כ לרבנן נפיק משמשין מכל חרם אף דלא מייתר וא"כ מקרא דשרץ נפקא ע"ז ומשמשי' לטמאות רק כשרץ וא"כ די לנו מתזרם דנדה לטמאות הע"ז עצמה במשא ולא משמשין ודוק:

אמנם ע"פ ק' המהרש"א הנ"ל בסמוך ותי' שכתבתי מתורץ פה ק' התוס' היטב אפירש"י והוא דגם רש"י ס"ל דמשמשין נפיק מכל חרם לטמאותן אלא דנוכל למילף מנדה ג"כ וע"כ מוכח לרבנן מקרא דשרץ דמשמשי אין מטמאין במשא דאל"ה יושאר קושית המהרש"א אהך היקשא דשרץ לוקשה לנבילה אלא ע"כ להורות גם אמשמשי מכל חרם שאין מטמאין רק במגע וכמ"ש בתירץ וא"נ תרווייהו נפיק משרץ וא"ל לרבנן דילמא קאי אמשמשי ויטמא ע"ז גם באבן מסמא לק"מ דרבנן סברי דעיקר קרא קאי אגוף ע"ז וכל חרם קאי אמשמשין וע"כ גם לפי' התוס' צ"ל כן דאל"ה קשה כן גם לפי' התוס' דהא כל חרם לא מיותר ודוק:

בתוס' בד"ה ולוקשה רחמנא לנבילה וכו' עד ובקונטרס פירש וכו' ר"ל וא"כ לק"מ הך קושיא דשם לא מיותר מידי אמנם הוא תמוה דמשמע דתוס' לא פירשו כן ולמה ונלע"ד דלפי' התוס' שכ' לרבנן נפקי משמשי מכל חרם ליכא למימר דקושיתו דל"ל היקשא דשרץ דא"נ האיך נדע משמשין מכל חרם ואין לומר דלא צריך כל חרם