לשון הזהב שבת קעא

מאי דסבירא לי וכן יש לפרש המשך לשון התוס' שכתבו כדפירש בקונטרס וע"ז כ' שלפ"ז ק' לר"י לכך נראה לר"י וכו' וא"כ א"צ לדוחק פירש"י ודוק:

ברש"י בד"ה קמ"ל דלא אי משום סכנה אי משום כשפים לכאורה משמע דמשום כל חד לחודא אסור ואו או קאמר דהיינו באוגני כלים דליכא סכנה אסור משום כשפים אבל קשה טובא לפ"ז ר"י דלא כמאן דהא אף רב הונא בסמוך מודה באוגני כלים וגם היאך מפרש הברייתא ול"ל דר"י תנא ופליג גם אברייתא דמנ"ל לרש"י לפרש כן ולדחוק דילמא מיירי בלאו אוגני וכרב הונא ולא פליג אברייתא לכן נ"ל ברור לפרש לשון רש"י דה"ק משום תרי טעמי דאית בי' אסור סכנה וגם כשפים ואדרבא בא לפרש שלא תקשה כיון דאמר גמרא מאי כשפים משמע משום כשפים לחוד אסור וא"כ פליג אבריי' לכך מפרש משום כשפים לחוד הי' מותר רק כיון דאית בי' תרי טעמי דוקא אסור ודוק:

סליק פרק שמיני. בעזרת אשר בחסדו תמיד מאמציני. והוא זורה ארחי ורבעי. יסייעני לגמור מהרה פרק תשיעי. פרק תשיעי דף פב ע"א ברש"י בד"ה אמר ר"ע מנין וכו' ועי' בתוס' מה שהקשו עליו ופירשו משום קראי דאסמכתא ע"ש ולענ"ד נראה אדרבא פי' התוס' דחוק דאטו ליכא יותר קראי דאסמכתא בכולי ש"ס וגם לאו כולהו אסמכתא הרי פולטת ש"ז ודאי לאו אסמכתא וצריך לדחוק כמו שנבאר וגם קרא דספינה כמ"ש מהר"מ ותירוצו דחוק אלא שתרצתי בקונטרס הדרשות שלי באריכות ע"ש וגם יש עוד אלא שאין להאריך וקושיתם נ"ל אחר שנבאר לפרש דברי התוס' בתירוצם כן נמי יתפרש דברי רש"י והוא שכ' התוס' וקרא דתזרם הוא סמוך לקרא דלעיל וצריך לפרש שכ' זה שלא יקשה עכ"פ למה לא התחיל במנין דשבת ובתירוץ בתרא לא סגי דא"כ לא הוי למיתני אלא זה המנין דהכא כן הוא מוכרח לפי' התוס' ועפ"ז נאמר גם לפירש"י דנקט משום מנין דשבת והא דנקט להו הכא ולא בפר"א וגם לא התחיל בהך דשבת היינו משום דקרא דתזרם הוא סמוך להך דלעיל כמ"ש התוס' ג"כ וק"ל:

ברש"י בד"ה במשא אדם הנושאה ר"ל אע"ג דבנדה יש ב' מיני משא או אדם או כלים אפי' י' זע"ז אם ראוין למשכב ומושב וגם כל הנישא ע"ג אפי' אין ראוין למו"מ כדתנן לקמן מ"מ הכא בע"ז לא שייך להקישו לנדה אלא בדבר דשייך בה דהיינו משא אדם אבל משכב ומושב לא שייך גבי ע"ז וכן הנישא ע"ג נדה לא שייך גבי ע"ז דהתם היינו שנדה נושא אותם משא"כ בע"ז ורש"י מוכרח לפרש כן שהוא מוכח בהוכחה גדולה מהגמ' לקמן דא"א גם מו"מ בכלל משא וכן הנישא ע"ג א"כ מאי פריך בגמ' אליבא דמאן דמטמא בע"ז במשא ולוקשה לנבילה הא בנבילה לא טמא אלא אדם הנושאה אלא ודאי אם מקשינן לנדה לענין משא לא קאי אלא אאדם הנושאה דשייך בע"ז ודוק:

אלא דקשה דברי רש"י אהדדי דבמס' ע"ז דף מ"ז ע"ב פירש"י בהדיא במשא לכלים שתחתי' ע"ש וגם הלימוד כ' שם רש"י מפשטי' דקרא וכל הנוגע וכו' וכאן בגמ' הוצרך להאריך רש"י בלימוד דנדה מטמאה במשא וצ"ע:

וע"כ צ"ל דשם פירש"י אליבא דמסקנא דהכא אליבא דרבה אליבא דר"ע שאפי' באבן מסמא מקשינן לטמא ושם ודאי אפי' כלים טמאין כמ"ש רש"י לקמן והכא פירש למשא לחוד בלא אבן מסמא דהא הוא פלוגתא בין משא לאבן מסמא משא"כ התם דא"מ אליבא דרבה הוא בכלל משא ולכך נקט התם דרשה הפשוטה לכלים לחוד מה שאין כן הכא דקאי דוקא אדם צריך לימוד ארוך ודוק. ברש"י גרס כותלו סמוך לע"א ונ"ל שהוא מוכרח מדנקט בסיפא אבניו ועציו וכו' ולא ברישא ואדרבא משמע ברישא דמותרין דנקט כונס לתוך שלו ובונה משמע אף באבנים אלו אלא ודאי דרישא מיירי שהי' כותלו כולו שלו ולכך לא אסור דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו משא"כ בסיפא שהי' חצי כותל שלהם לכך חלק שלהם אסור ומטמא דמיירי שהבית עצמו נעבד כדפירש"י בע"ז ולכך אף שלו אסור לרש"י דאין ברירה כמ"ש רש"י לקמן ודוק:

ע"ב ברש"י בד"ה נידון מחצה על מחצה המחצה שלו וכו' ע"ש הא דפי' לענין כניסה ולא לענין איסור הנאה וטומאה משום דאזיל לשיטתו דפירש בע"ז אהך משנה דאבניו ועציו ועפריו מטמאין אף חלקו לפי שאין ברירה ע"ש וגם הלשון מוכרח כן דהא עדיין לא נקט דין טומאה ולא איסור רק דין כניסה ואהא קאי נידון מחצה על מחצה אמנם הר"ן כ' בשם הירושלמי וגם הרמב"ם פסק כן דהך מחצה על מחצה קאי על איסור וטומאה אלא שהר"ן הכריע כרש"י ותמה על דבריהם דהא ודאי אין ברירה ע"ש מה שיישב דבריהם בדוחק אמנם לענ"ד גם דברי רש"י תמוהין דנהי דלענין איסור שפיר תמה הר"ן עליהם דאין ברירה אמנם לענין טומאה קשה ארש"י דהא טומאת ע"ז דרבנן ובדרבנן קי"ל דיש ברירה ועליהם קשה לענין איסור ונ"ל לתרץ דברי רש"י דרש"י אזיל לשיטתי' שכתב בע"ז דהבית עצמו נעבד והוא מוכרח דאי משום משמשין איך סובר ר"ע דמטמא במשא הא במשמשין מודה דהוי כשרץ וא"כ כיון שהבית נעבד הוי לן לאסור אף חלק ישראל דהא עובדין לכולו אלא שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אמנם הר"ן הקשה אירושלמי הא בכל כותל שותפות רשות שניהם שוה בכל הכותל וכל אבן אף שלצד חבירו ע"ש שתי' בדוחק ורש"י לא סבר להך דוחק ולכך פירש אין ברירה ר"ל מתחילת עבדות כיון שיש להם שותפות בכל היו עובדין לכל הכותל כיון שיש להם חלק ואוסרין הכל ודוק:

בתוס' בד"ה אבניו ועציו וכן בדיבור שלאחריו וכן ברש"י ע"ז וכן בע"ז בענין זה וכן בע"ב בדף שלאח"ז גבי בעיא דרב חמא ובתו' דלשם וכן בר"ן וירושלמי ופסקי הרמב"ם בענין זה החמורים בארתי הכל בע"ה בקונטרס הדרשות: