לשון הזהב שבת קע

וכו' והוא תמוה כמ"ש המהרש"א ופירושו דחוק מאד מכמה טעמים ומופרך מעצמו:

ונקדים דודאי גם רש"י מפרש כפי' התוס' דטעמא משום גולמי אף שרש"י פי' שמיירי בשל עצם הא רש"י מפרש הברייתא אליבא דרב נחמן דאית ליה בהכל שוחטין כלי עצם ככלי מתכות דמי ולענין גולמי הוא ודאי כמ"ש שם בגמ' בהדיא כמ"ש התוס' אלא שרש"י מפרשו גם לענין פשוטי כלי עצם כמ"ש מהר"מ ובזה מתורץ נמי ק' התוס' דגבי כלי מתכות מיתני דכיון דלרש"י ס"ל הברייתא זאת דכלי עצם ומתכות דינן שוה ומיירי בעצם ובמתכות אלא דרש"י מפרשו לענין עצם דסתם חפין עושים של עצם מדמשערין בו בשבת ש"מ דשכיח טפי לעשות של עצם וגם מדהביאו כאן משמע שהוא אגב המשנה דמיירי בשל עצם וטעמא דטהורין משום דהוי גולמי ומ"ש רש"י שאין ראוין לכלום הוא משום דאם ראוין ליתנם בפותחת נמי טמאין כמו שנבאר בסמוך אלא כל זמן שלא קבעם אף פעם אחת עדיין אין ראוין ליתנם עד שיעשם לפי המדת פותחת לכך הוי גולמי וכן מוכרח בפי' התוס' שמפרשים במתכות אבל אם קבען בפותחת טמאין משמע סתמא הן אם הם בפותחת הן אם חזר ונטלם וכן משמע הלשון חפי פותחת אם קבען טמאין שהחפים בפ"ע נמי טמאין משום כיון שנגמרה מלאכתן ולא הוי גולמי וראוין הם ליתנם בפותחת טמאין ומכ"ש אם עדיין הם בפותחת וע"ז כ' רש"י טעם שאם הם בפ"ע טמאין אף שהוי פשוטי כלי עצם דפשוטיהן טמאין ואם קבען נמי טמאין אע"ג דהוי מחובר לפותחת וכו' והוי ממש לפ"ז פירש"י בעצם כפי' התוס' במתכות ואזלא נמי הך טעם והוכחה שכתבו התוס' לפירושם מן הך דקתני ושל גל אע"פ שחברן וכו' וזה נמי טעם רש"י שהכריחו לפרש שאף בפ"ע טמא וכמו שנבאר בסמוך פי' התוס' ודוק:

אמנם ביותר נ"ל לפרש ולבאר ג"כ תירץ מהר"מ על ק' התוס' קמייתא על פירש"י בפשוטי כלי עצם ותירוצו מוכרח אמנם עדיין לא ביאר האיך מפרש רב נחמן המשנה דפשוטיהן טהורין אמנם נלע"ד שרב נחמן מפרש שהך ברייתא דמייתי שם שמפיק כלי עצם מן מעשה עזים פליג אהך משנה דבהך קרא לא איתקש לשק כיון דמעשה עזים היינו כלי עצם לא נרמז בקרא שק וגם בלא"ה לפי' התוס' לקמן פ' ר"ע גם מעשה עזים אין במשמע היקש לשק אלא אף לפירש"י שם כיון דקאי אכלי עצם לא משמע היקש לשק ומשנתינו הנ"ל סובר לימוד אחר אכלי עצם או שסובר שהוא מדרבנן ולכך לית להו טומאה יותר מכלי עץ ובזה מתפרש היטב דברי הגמ' שם מאי שמקשה מנ"ל דכלי עצם טמא שהוא תמוה מאי שייך שם ולפמ"ש מקשה ארב נחמן דוקא ועיין בתו' שם אלא שעדיין דוחק גדול שיפרש רש"י הך ברייתא אליבא דמאן דפליג אסתם משנה אכן נפרש לתרץ הכל ויתורצו גם ק' התוס' מחפין ע"ש מה שהקשו דהך ברייתא נמי אתיא כר' נחמי' היינו ודאי דאתי כר' נחמי' נמי דמיירי מיני' בסיפא אבל לומר שאתי כר' נחמי' לחוד אין במשמע דאדרבא מדקתני בסיפא דברי ר' נחמי' משמע דרישא אתי נמי כרבנן אלא שק' התוס' שאתי נמי כר' נחמי' ועפ"ז נ"ל אדרבא לפרש דברי רש"י מכל הקושיות שרש"י בא לפרש הברייתא אליבא דכ"ע וקאמר אליבא דר"נ טמאין דחפין עיקר והוי פשוטי כלי עצם ואליבא דרבנן דאית להו פותחת עיקר נמי לק"מ דאית ליה בית קיבול וא"כ שוב אין תימה אם נאמר דר"נ אית לי' כהך ברייתא דרב נחמן בחולין ומשנתינו אתי כרבנן דר"נ והך ברייתא אתיא ככ"ע ודוק:

בתוס' בד"ה חפי פותחת וכו' עד אע"ג דמשמע דאתי כר' נחמי' וכו' עיין מהר"מ מה שתמה על דברי התוס' הללו ונ"ל לפרש לפי פשוטו שמשמע להתו' מסברא והוא ברורה שחפי פותחת הוי כעין חותם טבעת שהוא עיקר תשמיש כלי והפותחת עצמה הוא ממש כמו טבעת עצמה שהיא עיקר ורוב הכלי וא"כ ע"כ הך משנה דהלך אחר חפין הוא כר"נ וע"כ סיפא רבנן ורישא ר"נ וזה שכתבו התוס' דמשמע היינו מסברא והוא מוכרחת ואין כאן תימה ודוק:

בא"ד וכן משמע בסמוך דטעמא משום גמר מלאכה וכו' עיין במפרשים שדחקו לפרש ולענ"ד נ"ל לפרש בטוב והוא דלפי מ"ש התוס' בפירש"י שאין ראוין היינו שאין ראוין לשום תשמיש ומה שראוי לקבעו לא מיקרי ראוי אבל באמת כבר נגמרה מלאכתו אלא שאין ראוין בלא פותחת א"כ ודאי הא דטמאין היינו דוקא כשהם בפותחת אבל אם חזר ונטלן טהורין א"כ ע"כ סיפא בשל גל היינו נמי כשהם קבועים עדיין קשה מאי אע"פ אדרבא מש"ה טהורין אבל לפי' תוס' דטעמא משום גמר מלאכה א"כ ודאי אם כבר קבען א"כ לא מיקרי גולמי אע"ג שנטלן טמאין דהא ראוין לקובען וכן משמע להדיא דברי התוס' וכן הוא משנה מפורשת השן שבמפתח טמא וא"צ לדחוק כמ"ש הר"ע שם שלאו היינו חפין משום הך ברייתא דהכא ולפי' התוס' לק"מ וא"כ גם סיפא ושל גל מיירי אף שהם החפין בפ"ע כיון שאין ראוין לשמש אלא למחובר טהורין שפיר קאמר אע"פ שחברן וכבר נגמר מלאכתן ועכשיו אין מחובר טהורין ודוק:

ע"ב ברש"י בד"ה מהו להעלותן וכו' עד לטירחא יתירתא ועיין בתוס' מה שהקשו עליו ונ"ל לפרש גם דברי רש"י כעין פי' התוס' שלשון טירחא יתירה היינו שלא לצורך שהי' יכול להכין מאתמול או שיכול לפנות ע"ג קרקע וע"ז משני שפיר אדם קובע מקום לב"ה וכו' וכמ"ש רש"י שם בתמי' וכו' ע"ש וק"ל:

בגמ' אמר אביי פרפיסא הואיל ואתי לידן נימא ביה מילתא וכו' ע"ש והוא תמוה דמשמע שהיא מילתא חדתא והיינו ממש הך דרב כהנא ע"פ פירש"י ותו' אמנם לולא דברי רש"י נ"ל לפרש גם לשון מחייב שהוא דחוק לפירש"י ע"פ מ"ש התוס' בד"ה והניחו וק' לר"י וכו' ע"ש עד ונראה לר"י דשמעתין לית ליה דיחויא דרבא והיינו ודאי ר"ל רב פפי ורב כהנא אבל אביי משמע בכולי ש"ס היכא דלא פליג עלי' מסתמא ס"ל כוותי' לכך אמר מחייב משום תולש והוא חייב ממש כמ"ש רבא שגם רבנן נמי מודי היכא דמיפסק אוירא ורש"י לא רצה לפרש כן שלא נימא דפליג אכולהו אמוראי דלעיל אבל כיון דאשכחן שגם רבא פליג אדרבא יש לנו לומר שגם אביי סבר כרבא וחייב ממש ושפיר שייך הלשון הואיל ואתי לידן שהם אמרו לפי מאי דסבירא להו נימא בה מילתא חדתא לדידי לפי