לשון הזהב שבת קסט

מצטרפי כיון שהוא בב' מיני כלי וכן כתבו התוס' וק"ל:

אמנם צל"ע מאי זו שאלה מה"ת לא ליצטרפי הא אפי' ב' מינין ששוו בשיעורייהו מצטרפין כדאמרינן בסוף כלל גדול מכ"ש כאן מין א' לכן מה מאד מתקו דברי הרמב"ם פה בעיני שכ' בפ' י"ח מה' שבת הוציא ב' אותיות בדיו אינו חייב עד שיהא יותר מב' אותיות דהיינו אחר שיעלה על הקולמוס וישאר ממנו על הקולמוס ישאר לכתוב מהקולמוס ב' אותיות וכן בקלמרין שהוא קסת הסופר משא"כ בקולמוס א"צ אלא ב' אותיות וכ' ה"ה שלרש"י דרך אחרת היינו שרש"י כ' כל היכא דמפיק וכו' אמנם אין זה ראי' לסתור דבריו דהיינו תמיד שיעורו לכתוב ב' אותיות וממילא אין שיעורו שוה והוא סברא נכונה אלא שקשה מנין לו זה מגמ' ולפמ"ש הוא מוכרח מהגמ' דקשה מאי בעי מה"ת לא ליצטרפי וגם התנא הוא למותר מאי אשמועינן אלא ודאי דהתנא קמ"ל זה דתמיד בעינן כדי לכתוב ב' אותיות וא"כ ממילא אין שיעורן שוה דבקסת ודיו בעינן יותר ממה שבקולמוס וא"כ שפיר בעי ופירושו הוא לצדדין דודאי בדיו ובקולמוס מצטרפין ששיעורן שוה אלא דיו וקולמוס וכן קולמוס וקלמרין בעי וכן הוא ברמב"ם שם בהדיא דספק הוא כך והוא מי אמרינן כיון דלא שוי בשיעורייהו לא מצטרפי או דילמא כיון דשוין בזה כדי לכתוב ב' אותיות מצטרפין כנ"ל ברור בפשט הגמ' אליבא דרמב"ם והוא מוכרח ואמיתי ואדרבא דברי רש"י ג"כ מראין להדיא אזה הפי' ע"ש ודוק:

בתוס' בד"ה והאמר רבא תוך ג' לרבנן וכו' ע"ש עד סופו והוא תמוה מרישא לסיפא דקושיא ראשונה ושני' אין לו שייכות פה רק ארבא דאמר מילתיה בהזורק ושם גופא איתא הך ברייתא דהזורק וכן קושיא שניה וביותר קושיא ג' אין לו שייך אפי' להך דרבא רק למירמי דר' יהודא אדר' יהודא אכן כולהו שייכא הכא דוקא לקושיא דהכא והוא ע"פ שכתבו תוס' בעירובין שם גבי הך הקורא בספר די"ל דהך ברייתא מיירי שהי' מתחילה תוך ג' והוי כמו מעביר דהכא דמודה רבא דלא בעי מקום ד' כדמסיק הכא ע"ש ורבא מיירי בבא מלמעלה מג' ע"ש וא"כ אינו נופלת ב' הקושיות כלל אלא שהתו' מקשין על מקשה דהכא דהוי ס"ד אף במעביר בעי רבא מקום ד' א"כ תיקשי ברייתא לרבא ואהא תירצו דלהמקשה הוי ס"ד דסבר כר"י ופליג אברייתא ואח"כ הקשו תוס' ג"כ אמקשה דהכא דאמר התם לימא כתנאי אמרה רבא משמע שזה קושיא שיסבור רבא כר"י ולא כרבנן א"כ קשה למקשה דהכא לימא כתנאי שלא יסבור כבריי' שהוא כרבנן דר"י ולא יסבור כרבנן רק כר"י ואהא תירצו שז"א קושיא רק ממשנה וא"כ לא קשה אף לפי ס"ד דמקשה ומזה נמשך גם קושיא ג' דלפי האמת דרבא סבר אף כברייתא דהזורק וכתי' התוס' בעירובין אף דר"י אדר"י לק"מ די"ל דטעמא דר"י בקורא בספר לאו משום דבעי הנחה אלא סובר קלוטה כמי שהונחה דמי רק סבר דלא גזרינן אוגדו בידו אטו אין אוגדו בידו בכתבי קודש או מטעם אחר לא גזר אבל כאן הקשו אמקשה דהכא היכי ס"ד דרבא פליג אברייתא וצ"ל דסבר כר"י וע"כ הוצרך לפרש טעמא דר"י משום דאף אין אוגדו בידו פטור דבעינן הנחה וקשה היכי ס"ד כן הא א"א לומר כן אלא טעמא דר"י ע"כ משום דלא גזר דאל"ה קשיא דר"י אדר"י אלא ודאי טעמא משום דלא גזר ואם כן הדרא קושיא לדוכתי' לפי ס"ד היכי יכול רבא הבריי' ודוק ע"ב ברש"י בד"ה קילקלו זהו תיקונו וכו' עד ורבותי מפרשין וכו' ויל"ד גם לפירש"י פי' תיקונו לא שייך והל"ל קילקולו זהו היתירו וגם מאי ס"ד דמקשה הא אדרבא יותר שייך לשער בו לרבנן מלר"י דלר"י חול אסור וגם יל"ד לפי' רבותיו הא לרבנן ל"ל הך סברא שמתקן לענין חוזק דא"כ למה שרי בחול ונלע"ד דהכל עולה בסיגנון אחד ורש"י מפרש דבפי' רבותיו לחוד לא מתפרש רק בצירוף פירושו וא"ש הכל והוא שצריך לבאר במה פליגי ר"י ורבנן דהא ודאי לא יפלגו במציאות אם חול הוא מתקן לענין חוזק דהא עינינו רואות וגם לר"י מה בכך שמתקן לחזק ונ"ל שפליגי בהא דודאי משום חרבן צריך לעשות היכר מה שלא הי' עושה בלא"ה ע"ד אם אשכחך ירושלים ואם עושה בלא"ה במאי זוכר החרבן ורבנן סברי אף שהחול מתקן לענין חוזק כיון שמקלקל הלובן אין דרך בלא"ה לערב חול בסיד כשסד את ביתו למעלה רק לבנין גופא הוא נוטלו ואז הוי ודאי שיעור יותר ור"י סבר בלא"ה הוא דרך לערב בו חול שמתקן לענין חוזק וא"כ לא הוי היכר וא"כ שפיר קאמר רב חסדא דע"כ מתניתן ר"י ומשערין בו כיון שדרכו בלא"ה בכך אבל לרבנן כיון שאין דרך בלא"ה לערב חול רק לבנין ולא לסוד הוי בעינן שיעורא טפי אף שצריך לערב בו משום חרבן הוי שכיח ולא שכיח דהא לסוד משום חרבן יכול לעשות אף בתבן ולבנין ודאי דרך בחול משום חוזק ומשערין בבנין כמו דאמרינן לעיל גבי שיפת קילור במים ע"ש ומשני לעולם רבנן ומשערין בו כיון שצריך לערבו משום חרבן וא"ת הא יכול לערב תבן וא"כ הוי שכיח ולא שכיח כמ"ש למעלה בקושיא ע"ז משני שיותר שכיח לערב משום חרבן חול מתבן דחול עכ"פ קילקולו לענין לובן זהו תיקונו לענין חוזק משא"כ תבן והוי כמו שמתרץ למעלה בגמ' לענין שיפת קילור במים כולהו מסו ומטללי ע"ש וא"כ ממילא לק"מ קושית רש"י מאי זהו תיקונו דודאי לרבנן אם לאו משום חרבן אין דרך לערב בלא"ה כמ"ש אע"פ שמתקן אלא קילקולו לענין לובן וא"כ מערבו משום חרבן זהו תיקונו שמתחזק ע"י כן משא"כ תבן מקלקל ואין מתקן לכך שכיח יותר בחול וא"ש פירש"י ופי' רבותיו כאחד ודוק כי נ"ל ברור בפי' הגמ' עכ"פ:

דף פא ע"א ברש"י בד"ה חפי פותחת טהורין וכו' ובד"ה טמאין דכלי עצם וכו' עד ואי משום דמחובר וכו' דבריו תמוהין מאד דא"כ למה ליה למשכוני נפשיה בדוחקים דפשוטיהן טמאין הא כיון דמחובר לטמא טמא וגם בתוס' משמע שהוא עוד טעם לטומאתן כמ"ש המהרש"א ואין במשמע כלל בדברי רש"י שיהי' שני פירושים ואף אם נרצה להגי' בדבריו אין מקום להגי' ומה שמפרש מהר"מ הוא דוחק ונראה לי לפרש לפי פשוטו אחר שנתרץ ג"כ ק' התוס' שמקשה על רש"י דאי בשאין ראוין פשיטא דטהורין וגם מאי שהקשו דאדרבא חפין עיקר ע"ש ומתוך דברינו יתפרש גם דברי התוס' שכ' וכן משמע בסמוך דטעמא משום גמר מלאכה