לשון הזהב שבת טז

קאמר וגם יתפרש מאי דפשיט לי' לבתר והיינו משום דבמשנה ריש הזורק בתר הך פלוגתא דר"ע ורבנן קתני כיצד ב' גזוזטראות וכו' וע"ש בתוס' שהקשו א"א למטה מי' פליגי מאי שייך כיצד ר"ל דהא גזוזטראות המה למעלה מי' דוקא כמ"ש רש"י דבהא לא מיירי ול"נ לתרץ אחר שנדקדק עוד אף אי פליגי למעלה מי' למה לי' למימר ב' גזוזטראות ומאי מפרש בהך כיצד אי לאשמעינן דבמושיט ובדיוטא אחת מודו רבנן הל"ל בקיצר בד"א בזורק אבל במושיט בדיוטא אחת ד"ה חייב לכן נ"ל דזהו בעיא דרבה לפרש הך כיצד מי אמרינן למעלה מי' פליגי וקתני הך כיצד לפרש זה ר"ל כיצד פטרי רבנן דוקא בב' גזוזטראות דהיינו למעלה מי' דוקא ובזורק אבל במושיט או בזורק למטה מי' ד"ה חייב והיינו ע"כ משום דס"ל קלוטה או דילמא למטה מי' פליגי אבל למעלה מי' ד"ה פטור ואתי הך כיצד אף לר"ע וה"ק כיצד פליגי דוקא למטה מי' אבל בב' גזוזטראות שהם למעלה מי' אף ר"ע מודה דפטור בזורק דלא ילפינן וזה הוא דקתני כיצד לאשמעינן זה לד"ה והא דמפרש רש"י דכיצד רבנן קתני להו היינו דלרבנן ודאי אתי ולר"ע יש אבעיא אי אתי ובא רש"י שם לתרץ דלא יפשט רבה מזה דלמטה מי' פליגי מדקתני כיצד דלמעלה מי' פטור וע"ז מתרץ די"ל רבנן קתני לה ודוק היטב כי הוא נכון אף שכ' התוס' שם דבירושלמי יש מ"ד למטה מי' פליגי לא תני כיצד ע"כ הגמ' דילן לא ס"ל הכי דהא איפשטא דלמטה מי' פליגי ואפ"ה תני כיצד ועפ"ז י"ל דמש"ה איפשיטא ליה כדי דניתי הך כיצד לכ"ע וגם דלא לימא כ"ע סברי קלוטה ולא בעו מקום ד' ואנן קי"ל לדינא דבעינן מקום ד' כמ"ש לעיל ואכתוב לקמן בפי' הגמ' דרב חסדא וכ"פ הרמב"ם ודוק:

בגמ' ודילמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי ופירש"י מדלא קתני מחייב שתים והוא תמוה מאד דהא גמ' קאמר דילמא דרך שמא ולפירש"י הוא מוכרח וגם למה לרש"י לזה ודאי לפי פשוטו י"ל דהוקשה לרש"י מנ"ל להקשות בדילמא מתני מני אדרבא כדי לתרץ המשנה יש לנו לומר שאין סברא לחלק וע"ז כתב רש"י הוכחה וא"כ שפיר מקשה והא דקאמר בגמ' דילמא היינו דעיקר הוכחה הוא ע"י דילמא והוא משום דהוכחה יש לסתור דמש"ה לא קתני מחייב שתים דדרך התנא לקצר במובן ולא הוצרך לשנות שתים דמה"ת לחלק בין עקירה להנחה ע"ז מקשה דילמא הנחה וכו' ר"ל דבאמת יש להסתפק ולומר כן מטעם שכ' התו' שיש לחלק וא"כ כיון דיש דילמא ממילא הוי לי' לשנות מחייב שתים שלא לטעות כן וא"כ הוא מוכרח לומר כן ע"י הדילמא וקשה מתניתן מני ודוק ועיין בחידושינו פ' הזורק דף צז ע"ב:

אמנם עדיין לא פלטינן משום קושית התוס' החזקים אפירש"י ע"ש בתו' בד"ה ודילמא הנחה וחוב עלינו לתרץ לפירש"י ונלע"ד לתרץ ויתפרש ג"כ הלשון דילמא ע"פ הוכחת רש"י בדרך יותר נאות והוא שמוכח בהדיא לקמן דף צז ע"ב מקום המימראות דר' ור' יהודא המובא כאן שבלא הוכחה א"ל שמחייב סתם היינו שתים אם לא שיש הוכחה דבמסקנא דאמר שם א"ר יהודא תני מחייב שתים אמר מחמת הוכחה עד לבסוף שסותר ההוכחה אסיק דגם ר' יהודא אינו מחייב אלא אחת והיינו ודאי שסתם חייב לא משמע אלא אחת או מדלא קתני חייב שתים או דמסתמא אין לומר שמתחייב אתולדה במקום אב דסתם משנה דכלל גדול תני דלא חייב אתוב"א אבל היכא דיש הוכחה י"ל דתנא דלא תני חייב שתים סמוך אהוכחה שנדע ממילא לכך קיצר ולפ"ז יוקשה ארבה כאן האיך רצה לומר דר"ע מחייב שתים מדתירץ אעקירה והנחה דהא המקשה הקשה משניהם ואף אם נאמר דטעמא משום דלא מחייב אתוב"א מ"מ לא משמע עקירה דלא בעי מקום ד' כיון דלא מחייב עלי' וכן התם והכא דבעי למימר ארבי מחייב ב' ג"כ קשה כיון דליכא הוכחה וצ"ל דכאן ג"כ יש הוכחה מדנקט מרה"י לרה"י דרך ר"ה וכן לרבי איפכא ואי לא מחייב אלא חדא למה ליה למינקט ב' מלאכות הלא לא בא להשמיענו אלא דקליטה כמי שהונחה ליתני זרק מרה"י לר"ה ולא הונח כגון שקלטה כלב ואינך דתנן לקמן אלא ע"כ דבא להשמיענו דחייב ב' ולא בעי לא הנחה ולא עקירה וא"ל דאדרבא בא להשמיענו דאין חייב אלא אחת ולא מחייב אתולדה במקום אב דזה לא הוצרך להשמיענו דסתם מתניתן כן וע"ז מקשה דילמא הנחה לא בעי וכו' ר"ל דילמא משום זה נקט שתי מלאכות להשמיענו דעקירה בעי דאי לא הוי נקט אלא חדא ה"א כשם שהנחה לא בעי כך עקירה לא בעי לכך נקט שתי מלאכות לאשמועינן דאפ"ה לא מחייב אלא חדא דעקירה בעי והשמיענו זה מדלא נקט מחייב שתים כמ"ש רש"י לאשמעינן דעקירה בעי דאי משום דלא מחייב אתוב"א ליתני חדא מלאכה אלא ע"כ להשמיענו דעקירה בעי ונקט סתם חייב דמשמע חדא בלא הוכחה לכך מייתי מר' דאמר רב יהודא בפירוש עלי' דמחייב שתים משום הך הוכחה דנקט שתי מלאכות וע"כ קים לי' דמש"ה נקט ב' מלאכות לאשמועינן דחייב ב' ולא להשמיענו דעקירה בעי ודוק:

בתוס' בד"ה אלא אמר רב יוסף וכו' עד ול"ג התם ונח וכו' ע"ש לכאורה הוא תימה גדולה חדא דאינו שייך לכאן דאף לפי פשוטו צ"ל כן כמ"ש התוס' שם בעירובין דף צ"ט ע"ש ועוד דהכא החליטו כן ושם כ' די"ל דגרסינן שפיר דאף דכוונתו דוקא לכך נקרא שפיר ונח ע"ש ונלע"ד דחדא מתרצא בחברתה דלפי סוגיא דרב יוסף דהשתא ע"פ תי' התוס' א"א לגרוס כלל ונח כפי' השני דלשם דלפי תירוצם דמשנתינו לא הוי שפיר מחשבה דלשוי' לי' מקום א"כ יוקשה מאי משני ר' היא מדמחייב בזיז כל שהוא ש"מ דלא בעי מקום ד' דילמא התם מיירי דבעי דוקא שיהא מונח ע"ג הזיז לכך משויא לי' מקום ורבנן לא ס"ל ממ"מ וצ"ל דליכא למימר הכי דהא תנן בד"ר זרק ונח ע"ג זיז מדתני ונח משמע דלא הוי דווקא מחשבתו וא"א דגרסינן התם ונח הדרא קושיא לדוכתא אלא ע"כ דל"ג ונח ודוק:

בא"ד אבל בשאר דברים לא משויא וכו' הוא למותר ואין לו שייכות לכאן ונ"ל שהתוס' כתבו זה לומר שאדרבא הוא קצת ראי' דבמשנה לא הוי אחשבי' דהא להך ה"א ודאי נראה דסבר כרבה ורב יוסף דמהניא מחשבה אפ"ה קאמר ידו של אדם חשובה משמע אבל