לשון הזהב שבת קסו

שבת הוא פטור משום שיודע שלא ימצא עדי קיום ולא אמרינן אפ"ה שמא יקיימנו י"ל חדא דלענין ממון אין הולכין אחר הרוב וחיישינן אבל לענין איסור שבת שפיר סמכינן כשהוא באופן שעל הרוב לא ימצא עדי קיום הוא פטור ועוד דודאי משום זה שמא יקיימנו באקראי אין דרך לקיימו משום זה וא"כ אינו חשוב לענין שבת אבל לענין איסור להשהות שפיר חיישינן וזה הוא מוכרח וא"כ יש לפרש הכא דברי התוס' דודאי היכא שיש מכשול עולה לפנינו שיוכל לגבות בו שלא כדין אף שהוא אומר שאינו פרוע ויגבה כדין כיון שעכשיו הלוה נאמן מוציאין השט"ח מידו ואסור להשהותו אף שהוא מוחזק ועומד וצווח שאינו פרוע כיון שבב"ד הוא נפסל ויגבה שלא כדין צריכין לקרוע דדוקא היכא דספק פסול אמרינן לא מגבינן ולא קרעינן אבל בודאי פסול קרעינן אלא דכאן אין מכשול לגבות שלא כדין דהא מוכח מתוכו שאינו מקוים ולא יוכל למצוא עדי קיום אלא שאסור הוא להשהותו שמא יקיימנו באקראי כמ"ש התוס' לבסוף זו היא התם דמיירי שפרעו ודאי חיישינן אף לחשש זה אבל הכא כיון שהוא עומד וצווח שאינו פרוע א"כ אם יקיימנו באקראי יוציא כדין ולמה יהא אסור להשהותו ממ"נ אם לא יקיימנו לא יגבה ואם יקיימנו יהא כדין לכך הוצרכו התוס' לתרץ שלא מיירי רק בידוע שלא ימצא עדי קיום דבכה"ג ודאי לא הי' אסור להשהותו אלא מיירי אף שקרוב למצוא עדי קיום רק מש"ה הוא פסול השט"ח משום שאמר אין לי עדים וא"כ הוי מכשול לפנינו שימצא עדי קיום ויגבה שלא כדין לכך אפי' עומד וצווח מוציאין מידו כמ"ש בכל שט"ח פסול כן נ"ל ברור דעת התוס' לדינא והוא מוכרח ודוק היטב בלשון התוס' אע"ג דאסור וכו' והוא מדוקדק ומדויק בלשונם ודוק:

אמנם מ"ש בא"ד וא"ת כי לא פרע נמי מה תועלת יש בשטר וכו' וכן וא"ת השני נ"ל לתרץ בטוב כי בלא"ה נ"ל דחוק ורחוק לפרש משלא פרעו היינו שאינו אומר פרעתי וא"כ תלוי חיובו ופטורו באמירת הלוה אין זה אלא תמה אימתי שואלין הלוה לחייבו או לפטרו אעפ"י שאמר אתמול לא פרעתי למה יהא חייב שמא יאמר למחר פרעתי וכן להיפך אין זה אלא תמה למי שיש לו לב להבין לכן נ"ל לפרש דה"ק משפרעו ר"ל כשאינו מקוים אלא ע"פ הלוה שיוכל הלוה לומר פרעתי אז על שט"ח כזה הוא תמיד פטור כיון שאין בו תועלת וכמ"ש התוס' ומיירי שאין בו לצור אע"ג דנקט סתמא כפירושו דמי דלא גרע מנייר מחוק וגם לשון שט"ח משמע שאין חיובו אלא משום החוב שבו ומשלא פרעו היינו שהוא מקוים שאין יכול לומר פרעתי חייב וזה אמרם בגמ' ומאי עד שלא פרעו ומשפרעו עד שיאמר הלוה וכו' עד שלא יאמר פרעתי היינו שאין נאמן לומר ומשפרעו היינו שנאמן לומר ואם כן לק"מ ק' התוס' הראשונה וגם השני' וגם השלישית אין קשה כ"כ ודוק:

בא"ד וא"ת השלישי עיין במהרש"א מה שהקשה ול"נ שאין זה קושיא כלל שזה סברא חדשה שיהא חייב מפני שצריך לו להחזירו ללוה והוא סברת רבא בתירוצו ואביי לא סבר זה וזה אין שייך להקשות יאמר א' כאידך של"ל סברתו וגם היא קושיא אחרת מר מ"ט לא אמר כמר אבל תוס' מקשים לסברת אביי גופא ודוק. דף עט ע"א בגמ' בעא מיני' רבא מרב נחמן המוציא עור בכמה וכו' ופי' רש"י משום דבעי למיבעי מיני' בעיא אחרנייתא וכו' והוא תמוה ונ"ל לפרש שהי' מסופק באיזה עור מיירי מתני' אי במעובד או בשאין מעובד לכך בעי מיני' מעיקרא במעובד וכיון דשני לי' כדתנן א"כ ע"כ מתניתין מיירי במעובד בעי מיני' לעבדו ושלא לעבדו וכן יש לכוין בפירש"י ודוק:

בגמ' קתני מיהת כדי לצור משקולת ואמר אביי וכו' הוא תמוה כמ"ש התוס' ולא תירצו ונ"ל לפרש ע"פ שנקדים סברא הא דאמרינן כיון דלטוי' קאי שיעורא כטוי' וכן בכולהו היינו ודאי אם נשער עכשיו למה שהוא ראוי עכשיו יהא שיעור גדול אפ"ה חשיב בשיעור קטן כמו אח"כ כיון שקאי וראוי לעבדו ויהא ראוי לשיעור קטן הוי מצניעין כמוהו אבל אם עכשיו הוא ראוי לשיעור קטן ואחר העיבוד אף שחשוב יותר צריך שיעור גדול כמו בקלף ודאי משערין במה שהוא ראוי עכשיו דלא גרע משכיחא ושכיחא כנ"ל:

ועפ"ז י"ל דהיינו יכולין לומר דשיעור משקולת הוא יותר קטן משיעור קמיע לכך משערין התם במשקולת והא דמשערין הכא בקמיע ולא במשקולת י"ל דמיירי ביבש ביותר שאינו ראוי למשקולת רק לעבדו לקמיע ואף בשלא לעבדו דקאמר לעיל ל"ש היינו משום שראוי לעבדו ולמשקולת אינו ראוי לכך מייתי ואמר אביי וכו' והי' ידוע להם המשקולת שהוא גדול יותר מקמיע כמ"ש רש"י וא"כ קשה לדידך לשער התם בקטן לקמיע ומשני התם דייקא בבושלה שאינו ראוי לכך משערין בגדול והכא כיון שראוי לזה ולזה משערין בקטן כמו שכתבתי לעיל ודוק:

וע"פ סברא הנ"ל נ"ל לתרץ קושיא חמורה בגמרא ויתפרשו דברי התוס' וגם יתפרשו המשך דבריהם והוא שיל"ד למאי דחקו א"ע לפרש דשיעור גט יותר גדול אף שגם אם נאמר כן לק"מ כמ"ש התוס' למה לנו לדחוק היכא שי"ל שהוא קטן הוא יותר פשוט וגם אח"ז כ' ק' לר"י דלא הוי לי' לאתוי וכו' ולא כ' תירוץ אמנם בקשו לתרץ דקשה בגמ' אף למסקנא האיך משער חיפה שקמיע הא ראוי לעבדו לדיפתרא ולגט לכך כ' דשיעור גט יותר גדול לכך משערין בקטן וכ' הוכחה לזה הסברא ק' לר"י דלא הל"ל הא דאביי אלא ע"כ כמו שכ' ומוכח זה הסברא ודוק:

בתוס' בד"ה כדי לכתוב וכו' עד ובחנם פי' בקונטרס שלילות דברי התוס' דלעיל י"ל שלא תקשה הא בלא"ה מוכח דאתיא כר"א דאל"ה רק כר"מ דבעי עידי חתימה א"כ שיעור נפיש מקמיע דרש"י פי' שהוא קטן דלא בעי רק גופו של גט וכו' ע"ש ואם ניבעי גם שני חתימות הוא נפיש לכך כ' ובחנם פי' וק"ל:

ויותר נראה קישור וצריכות כל דברי התוס' מרישא דאתיא כר"א מאי בעו בזה אלא נראה שבעו לתרץ דברי רש"י שכ' שהוא קטן מכולם כמ"ש רש"י ע"ש קשה הא בעי גם חתימת ב' עדים לכך כתבו דלק"מ דבלא"ה ע"כ אתיא כר"א וע"ז מסקי לפלוג על רש"י אבל בחנם פירש"י כן וא"צ לכל זה וק"ל: