לשון הזהב שבת קסה

וגם נ"ל דלכל העולם אסור להשהות שטר זה כיון שיכול לבוא לידי עולה:

אמנם נלע"ד דלק"מ ויהא נמי פי' התוספתא שהביא מהרש"א והגמ' והברייתא הכל עולה בסיגנון אחד והוא אחר שנדקדק למה לכולהו תירוצי פטור לרבנן אף שיש בו כדי לצור משום שאסור להשהות שטר פרוע הא יכול לקרעו ולצור בו ודאי לא קשה שיכול לכתוב תברא על גביו דהא מיירי ודאי שאין בלובן שלו בשום צד לכתוב ב' אותיות דאל"ה ודאי חייב אמנם לקרעו בקרע ב"ד ודאי יכול וצ"ל דמיירי אם יקרעו שוב לא יהא כדי לצור אבל הברייתא לעיל מיירי אף אם יקרעו בקרע ב"ד יהא בו כדי לצור ואז ודאי חייב או מיירי שהוא כבר קרוע ואפ"ה יש בו כדי לצור דומיא דנייר מחוק שאין בו שוב שום כח וחוב אמנם א"צ והשתא אתיא פי' התוספתא על נכון דפליגי בשטר קטן ר"ל אף שיש בו עכשיו כדי לצור כפירש"י ותוס' וגמ' דילן אמנם אם יקרעו לא יהא בו כדי לצור וכך אסור להשהותו שלם לכך פטרי רבנן אבל בגדול ר"ל אף אם יקרעו יהא בו כדי לצור חייב ובהכי מיירי הברייתא והרמב"ם והא דנקט סתמא כדי לצור היינו ודאי משום דא"כ אין בו כדי לצור דהא אסור להשהותו שלם והיינו כדי לצור בהיתר ודוק:

בתוס' בד"ה ת"ק סבר מודה בשטר וכו' עד וא"ת כי לא פרע נמי מה תועלת יש בשטר והקשו המפרשים דילמא יש תועלת לצור ומה שתי' המהרש"א אין דעת סובלתו דאפי' מודה הלוה שלא פרעו יהא אסור לקיימו אפי' בטוען הלוה פרעתי הקשו תוס' בסמוך למה יהא אסור להשהותו מכ"ש במודה הלוה ותי' מהר"מ דחוק מאד ול"נ להקשות עוד אמאי שהקשו תוס' בסמוך הא ראוי לצור דילמא פליגי בשאין בו לצור וכן כאן קשה להיפך לכן נ"ל שהתוס' רצו לפרש הברייתא דפליגי סתמא משמע בין יש בו כדי לצור בין אין בו מדלא מפליג כמו בברייתא לעיל והל"ל בעד שלא פרעו אם יש בו כדי לצור חייב וכן להיפך אי מיירי דוקא כשאין בו לצור הל"ל משפרעו אם יש בו חייב ואם לאו פטור וכן מוכח נמי דנקט שט"ח עד שלא פרעו חייב משמע משום חוב הוא דחייב ולא משום לצור וכן להיפך א"א לומר דמיירי רק שאין בו לצור דהא אמר בגמ' דכ"ע אסור להשהות משמע מש"ה אין ראוי לצור משום איסור להשהות וא"כ יפלו שני קושיות התוס' בטוב ודוק:

בא"ד א"נ לטרוף ממשעבדי אם יודה הלוה סברא זו לכאורה תמוה כמ"ש דהאיך יהנה הודאתו לגבי לקוחות ומהרש"ל כתב כיון דלא ריעי לא חיישינן לקנוניא ר"ל כמ"ש בב"מ גבי נפל ואין ראי' כלל דשם מיירי בשטר מקוים דהכי מקשה כל שטרי דאתי לקמן והיינו ודאי מקוימים משא"כ הכא שאינו מקוים אין לך ריעותא יותר והי' נ"ל לכאורה לפרש שאין כאן מקום תמיהא דעכ"פ ק' התוס' מיתרצא דיש בו תועלת אם יודה הלוה וגם הלקוחות והא שלא כ' התוס' גם הלקוחות היינו משום שפשוט בעיניהם או אף אם לא יודו שלא נפרע אלא שיודו שאין מזויף (כמ"ש הש"ך) ומפרעון אין יודעין דנימא מיגו והלוה מודה שלא נפרע שוב גובה בוודאי:

אמנם אחר עיוני א"צ כלל לכל זה וכמהרש"ל ולא מטעמי' והוא דודאי בטענת פרעון ודומה לא הי' מועיל הודאת הלוה לגבי לקוחות כמ"ש בש"ע והוא דברי הרמב"ם בסי' ע"א בח"מ במלוה שהאמין ללוה א"י לגבות מן הלקוחות אף שמודה שלא פרעו והוא מפורש דלא כמהרש"ל אמנם בטענת מזויף נ"ל ברור וצלול דעת התוס' שמועיל אף לגבי לקוחות דהא התוס' רוצים לומר בעלמא ומביאין בסמוך דאף שאין הלוה מודה כגון שאינו לפנינו לא טענינן לגבי לקוחות מזויף וגובין מהם אף בשטר שאינו מקוים מטעמא דטענת מזויף לא שכיח וכ"כ הרא"ש וגם עדים החתומים על השטר וכו' ומדאורייתא א"צ קיום אלא רבנן הוא דאצריך היינו כשטוען הלוה או לקוחות ברי אלא שהתוס' לא אסקי כן והיינו כשאין מודה הלוה אבל כשמודה למיחש נמי לקנוניא בזה הטענה לא מצינו זה נ"ל ברור דעת התוס' ובעניי נראה להכריע לפסוק כן כי דין זה אינו מפורש בש"ע והא שכ' בסי' ק"ו צריך לקיים השטר כשנפרע שלא בפניו משום שאין שם הודאה וכמסקנת התוס' משא"כ כשמודה הלוה זה הי' נ"ל אח"כ מצאתי כל סברת אלו בש"ך סי' ק"ו בח"מ וגם בסי' ע"א והביא שדעת התוס' כן מפורש בפ' איזהו נשך וכ' שמצא כן אחר החקירה ונשמט ממנו דברי התו' כאן ג"כ משמע כן להדיא אלא שהוא פליג לדינא אתוס' והנלע"ד כתבתי וגם לפי דברי התוס' כאן מוכח כן מהגמ' ואפשר שאם ראה דבריהם כאן לא הי' פליג הש"ך אמנם ודאי אתוס' אין כאן מקום תמיהא של מפרשי' לשיטתם ודוק:

בא"ד וא"ת ומשפרעו וכו' עד כיון שעומד וצווח וכו' לפי פשוטו מתפרשין דבריהם אף שאיכא עולה שיגבה שלא כדין כיון שהוא אומר שכדין יגבה דוקא להוציא מהלוה אינו נאמן אבל איך אנו יכולין להוציא מידו כיון שהוא מוחזק ואומר שכדין מחזיק ואף אם יוציא יהא כדין לפ"ד הוא נאמן להחזיק כן יש לפרש דבריהם לכאורה אבל לפ"ז מאי מתרצין התוס' כיון שאומר שאינו פרוע איך אנו מוציאים ממנו ואם נאמר שקושיתם למה יהא אסור להשהותו הא לא נפיק מיני' עולה כיון שודאי לא ימצא עדי קיום ובכל עת שיוציא השט"ח יהא נאמן לומר פרעתי כמ"ש התוס' בסוף בקושיא השלישית א"כ מה זה שכתבו התוס' אע"ג דאסור להשהות וכו' כיון שהוא עומד וצווח וכו' הא אין איסור כלל וגם למאי נ"מ כ' עומד וצווח אפי' אין צווח ומודה שהוא פרוע מותר להשהות מטעם זה והי' נראה לי לכאורה לפרש דסברי דאפי' לא נפיק מיניה חורבת ממון אסור מצד איסור להשהות דבר שאינו לכך הוצרכו התוס' לכתוב כיון שעומד וצווח שאינו עושה איסור אמנם גם זה אינו שהרי כ' התוס' לבסוף בהדיא ואין אסור להשהותו כיון שלא ימצא עדי קיום ולא יוכל לגבות שנית אלמא כל היכא דלא נפיק מיני' חורבת ממון מותר להשהות וא"כ דברי התוס' הללו צ"ע רב ותמהתי שמשכו ידיהם כל המפרשים לפרש פשטן של דברי התו' הללו שאין פירוש לקושיא ותירוץ לכן נלע"ד ברור ומוכרח שהתו' כ' כאן ע"פ מסקנתם לקושיא השלישית שאעפ"כ אסור לקיימו שמא יקיימנו באקראי וכו' ע"ש והיינו אע"ג שיודע שלא ימצא עדי קיום אפ"ה אסור להשהות אע"ג דלענין