לשון הזהב שבת קסד

והוא תמוה ועיין בתוס' בד"ה תחת אספוגין שלאח"ז שכ' ואע"ג דבפ' כ"ש וכו' והוא תמוה הא חזי לנכרי ומשום זה נמי חשוב כמ"ש התוס' בריש פרקין גבי יין ונ"ל לתרץ דברי רש"י לשיטתו ולפרש גם דברי התוס' ויהיו שניהם יחדיו תמים לדבר א' שניהם לדבר א' מ"ש בשני דברות אלו והוא בהקדים לתרץ דברי רש"י מקושית תוס' מ"ש ממשנה והוא די"ל בוודאי שמן הראוי לאכילה אף שודאי ראוי גם לסיכה משערין באכילה שהוא יותר חשוב וי"ל ששיעור האכילה לתת תחת איספוגין הוא יותר קטן מסיכת אבר קטן ואף אם נאמר שהוא גדול ממנו אין קושיא כיון שראוי לאכילה לא סכין בו ובעי שיעור גדול כמו קלף ואינך וגם יין שאין משערין בקילור עיין לעיל אלא שא"צ לזה שי"ל שהוא קטן ממנו ומתניתן י"ל דמיירי בשמן שאין ראוי לאכילה רק לסיכה כגון שהוא בכלי מאוס כדאמרינן בעלמא הוא שהוא שמן אסור לאכילה לכך משערין בסיכה ולפ"ז דברי התוס' קשים מאי הקשו על רש"י אלא שי"ל ששפיר הקשו וידוקדק דברי התוס' מאי שהביאו שומן בדבריהם שהוא למותר כיון שלא הקשו אלא אשמן אלא שבאו לשלול זה התירץ שכתבתי והוא שכיון שאיספוגין יכול לעשות גם בשומן וסיכה אין עושין רק בשמן א"כ הוי שכיחא ולא שכיחא והוי ליה לשער גם כאן אף שראוי לשניהם בשיעור סיכה דמתניתן כמו שאמר הגמרא הך סברא לעיל גבי יין ומים לשיפת קילור ודוק:

אלא משום הא לא אריא להקשות על רש"י דכיון דאסור לטוח בשומן לישראל אלא לנכרי ואף דאמרינן כעין תורא שרי הא פירש"י שם כעין של שור דוקא שהוא דבר מועט ואיספוגין כסלע הוא יותר גדול וא"כ לא שכיח לעשות לישראל בשומן רק בשמן והוי שכיחא ושכיח לכך משערין באכילה כמ"ש לעיל גבי מים והא דמשערין גם בשומן כן משום דאין ראוי לסיכה רק לאכילה ומשערין אף דחזי לנכרי ודוק כי מתורץ היטב דברי רש"י לשיטתו ותוס' באו לחזק קושיתם ארש"י ולשלול זה התי' שאינו כ' אח"כ אע"ג דבפ' כ"ש וכו' ואף דחזי לנכרי תאמר דהוי שכיח ושכיח בשמן דלא שכיח בשומן ע"ז כ' הא אמר התם כעין תורא שרי ותוס' כיון שכתבו כן כאן גבי איספוגין ע"כ מפרשין כמ"ש הפוסקים וקי"ל הכי דהיינו שעושה רק היכר או לסעודה אחת אף לשתים וא"כ מכ"ש לאיספוגין ודאי שרי וא"כ הוי גבי שמן שכיח ולא שכיח והל"ל לשער בסיכה ונתחזק קושיתם אמנם רש"י אזיל לשיטתו ולק"מ עליו כמ"ש לעיל ודוק היטב:

בתוס' בד"ה והמוציא קשר מוכסין איצטריך לאשמועינן וכו' לכאורה דברי התוס' תמוהין דלמה להו לדחוק והא לכאורה אתיא מתניתן כר' יהודא דאפי' לאחר שהראהו למוכס חייב דהא קתני סתמא חייב ומטעם זה כ' המ"מ שמש"ה פסק הרמב"ם כר' יהודה בפ' י"ח מה' שבת משום דסתם מתניתן אתיא כוותי' ע"ש וא"כ טובא אתי מתני' לאשמועינן לאפוקי מרבנן אמנם כד מעיינת בי' נראה שאין זו סברא שיפסוק הרמב"ם כיחיד נגד רבים כיון שאין המשנה מוכרח לפרש כן די"ל שמיירי קודם שהראהו דומיא דנייר שעדיין צריך לו וביותר הוא מופרך מגופי' שא"א לפרש דברי הרמב"ם כן שהרי כתב הטעם מפני שראוי לו לעולם משמע אף לאחר שבא לביתו ואם נאמר שפסק כר"י כדברי ה"ה ע"כ צ"ל שפוסק בטעם רב אשי דכולהו טעמי אם בא לביתו כבר א"צ לו ואינו חייב עליו חוץ מטעם רב אשי וגם הוא נראה מסקנא בגמ' אליבא דר"י וא"כ קשה דברי הרמב"ם אהדדי למה תכף אח"ז פוסק בשט"ח פרוע דלא כר"י דאם אין בו כדי לצור הוא פטור ולרב אשי אליבא דר"י גם שם חייב מהאי טעמא גופא כמ"ש רב אשי בגמ' במסקנא ואין טעם לחלק ביניהם ואי משום סתם משנה התם כרבנן דתני נייר מחוק כדי לצור אף בשטר פרוע דסתם קתני א"כ קשה משנה גופא אהדדי אליבא דרב אשי אלא ודאי דמתניתן נקט בתרווייהו כרבנן קשה ארמב"ם וגם לשון המשנה דנקט סתם קשר מוכסין הוא דחוק וגם נ"ל לשון הרמב"ם שכ' שראוי לו לעולם אין נראה לפרשו כדברי הרב המגיד וכרב אשי שהרי לא כ' טעם למה ראוי לו:

לכן נלע"ד לפרש הכל וממילא יתפרש גם דברי התו' והרמב"ם והוא אחר שנדקדק לרבנן למה נייר חלוק כדי לכתוב קשר מוכסין חייב אע"ג שודאי לאו כל אדם יכול לכתוב לעצמו קשר מוכסין אלא ודאי שראוי לכל א' ליתנו למוכסין שיכתבו עליו לו קשר א"כ מכ"ש כשכבר כתוב עליו קשר שראוי ליתנו למוכסין ליתנו לכל אדם וצ"ל שזה שכבר ניתן אינו ראוי שוב כלום דמשום זיוף שיתנו לאחר או לעצמו פעם אחר נכתב עליו היום והאיש וא"כ שוב אין ראוי ובהכי מיירי הברייתא פלוגתא דר"י ורבנן אבל משנתינו ע"כ לא מיירי בהכי דהא תני כדי לכתוב קשר מוכסין דהיינו ב' אותיות גדולות המיוחדות לכל קשרי מוכסין ובזה קשר מוכסין תני דחייב המוציאו וא"כ ע"כ אין בו שום יום ולא שם איש ואי משום זיוף ע"כ מותר לו סימן דברים ג"כ או שאר דבר שלא יוכל לזייף וא"כ ודאי יותר ראוי קשר מוכסין שהוא כבר כתוב אף אחר שהראהו למוכס ראוי הוא ליתנו למוכס פעם אחר יותר מנייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין ולכך תני סתם חייב אפי' לרבנן ואי משום משנה יתירה קמ"ל כמ"ש התוס' ובהכי מיירי נמי הרמב"ם שכ' כלשון המשנה ומפרש יותר שאומר קודם נייר כדי לכתוב קשר מוכסין שהוא ב' אותיות ואהא אמר המוציא קשר מוכסין משמע קשר זה של ב' אותיות לבד לכך חייב תמיד ולכך כ' סתמא שראוי לעולם ולא כ' למה ראוי שסמך אנייר מכ"ש כשהוא כבר נכתב וא"כ פוסק כרבנן וכסתם משנה ודוק:

בגמ' המוציא נייר מחוק ושטר פרוע וכו' ועי' במהרש"א שהקשה קושיא חמורה דאתיא דלא כמאן ואף לתירץ רב יוסף מיתוקמא כר' יהודא מ"מ לאינך אמוראי קשה וגם לרב יוסף אין סברא לאוקמא כיחידאי וביותר קשה על הרמב"ם שפוסק כלשון זה הברייתא דלא כמאן ואף לרב יוסף איך יפסוק כר"י וגם קי"ל דאסור להשהות שטר פרוע איך פסק כאן דחייב אם יש בו לצור וביותר תמוהין דברי ה"ה כ' על הרמב"ם שפוסק כרבנן ומה שתי' המהרש"א ע"פ תוספתא מלבד שאין כן ע"פ פירש"י ותוס' בגמ' שלנו וגם תי' רב יוסף א"א לפרש בשטר קטן וא"כ עדיין אין מתורץ הגמ' שלנו ומכ"ש דברי הרמב"ם אמנם גם התוספתא גופא לפי מה שפירש הוא אין הבנה לדבריו למה יהא חייב הוא כיון שאסור להשהותו