לשון הזהב שבת קסג

לא שכיח טובא כמ"ש רש"י כאן שאין אדם שותה יין לכל צמאיו אי לא הוי חס מלעשות בו רפואה הוי גם רפואתו שכיח כשתייתו לכך הוצרך רש"י לפרש שחסין עליו ודוק אבל המעיין היטב יראה דשכיחא ושכיחא או לא שכיחא אין תלוי כלל בזה נגד זה אלא אם השיעור קטן הוא רק שכיחא אף דהך דשיעור גדול שכיח מאד יותר משערין לחומרא כיון דזה נמי שכיח הוי מצניעין גם שיעור קטן כזה מה לי אם שיעור הגדול שכיח יותר וכן משמע הלשון ועיקר הדין דשכיח ושכיח המשמיענו זה תדע אטו מי שכיח רפואת כתית של דבש בשוה לאכילתו הלא לאו כל אדם יש לו גמל ולאו כל גמל יש לו כתית ואכילתו ראוי לכל אדם וכן דם לברקית ויארוד ואינך ועוד מאי בעי רש"י בזה לפרש ביין שלא שכיח משום שחסין ולפ"ז צריכין לדחוק גבי מים ולא פי' כפשוטו כיון שיכול לעשות הרפואה גם בד"א הוי לא שכיח וא"ש גבי מים כפשוטו:

אמנם נלע"ד שהוצרך רש"י לפרש כן דהא אביי הניח הנחות אלו מתחילתו כדי להקשות קושיתו גבי מים כדמשמע לישנא מכדי שהוא התחלת הקושיא וא"כ קשה למה הניח הנחה אחרת דשכיחא ושכיחא להביא ראי' עליו מאי זה שייך באמצע קושיתו וגם הנחה דלעיל ביין שאמר טעמא דשכיח ולא שכיחא ולפי פירש"י הוא תמוה יותר כיון דחסין ולא עבדי כלל לא שייך דלא שכיח ואף בלא פירש"י קשה שהוא למותר והל"ל מ"ש יין דאזלינן בתר שתייתו ומ"ש מים דאזלינן בתר רפואתו כיון ששניהם ראוי לשוף בהם את הקילור לכך פירש"י דמיין לחוד אין ראי' דשם לא שכיח כלל משום די"ל דחסין עליו שהוא יקר משא"כ במים לכך הוצרך להניח הקדמה משכיח ושכיח דדבש והוא דודאי התנא אין מחשב הכל דאיכא טובא בברייתא וגם אטו כי רוכלא ליחשב וליזול אלא תנא הכלל א' מכל דבר ללמוד מהם כיוצא בו והוא דתנא יין וחלב ללמוד לכל מידי דשכיח ולא שכיח ותנא דבש ללמוד לכל מידי דשכיח ושכיח אלמא דוקא דומיא דדבש דרפואתו א"א לעשות בדבר אחר אף דשתייתו שכיח יותר כיון דרפואתו ג"כ שכיח הוי שכיח ושכיח אבל מידי דגם רפואתו אפשר לעשות בד"א הוי שכיח ולא שכיח וא"כ גם טעמא דיין לאו משום דחסין עליו אלא משום דאפשר לעשותו במים וחלב ואפשר דמש"ה תני גם חלב ויין תני משום מזיגת הכוס וא"כ שפיר מקשה ממים כיון דע"כ טעמא דיין הוא כמו חלב ודוק:

ובזה מתורץ מאי שקשה מאי מקשים תוס' לעיל אמאי תני יין בפ"ע הא איצטרך לאשמועינן הך דינא דשכיח ולא שכיח דה"א דגם ביין משערין לשוף את הקילור אלא כדפירש"י דמיין לא מוכח מידי דשם בלא"ה י"ל דחסין אלא מדבש וחלב מוכח ק"ו איין ודוק:

בגמ' אמר אביי הב"ע בתלמיד שאמר לו רבו וכו' ועיין בפירש"י בד"ה דבר שאינו חשוב וכו' והוא תימה גדולה דא"כ עיקר התירץ אקושיא חסר מן הספר שעיקר תירוצו הוא בד"א במוציא לבד אבל מצניע ג"כ וזה לא אמר כלום ועיקר תלמיד שאמר לו רבו א"צ לתירץ כלל אלא הוא בפ"ע לבאר דין אליבא דרשב"א ואין זה אלא תמה וגם הלשון הב"ע משמע שהוא תירץ אקושיא ובלא"ה אין זה סוגיא ונ"ל לדחוק דגם הקושיא תמוה דאע"ג דתני סתם מצניע ודאי קאי אמוציא לר"ה דכל הברייתא תני סתם דם וכל מיני משקין וכו' וע"כ קאי אמוציא וכן לעיל במשנה תני אינו חייב אלא המצניע וודאי קאי אהוציא דאל"ה למה חייב או בשהכניס להצניע גם הכא כן אלא ע"כ מסיפא לק"מ אלא מרישא דתני בד"א במוציא והלשון בד"א משמע שסיפא לא מיירי בהכי וז"א דע"כ גם מצניע הוצא והכי הל"ל בד"א כשלא הצניע אבל לא לשון מוציא וכיון שקושיתו כן א"כ מאי משני לפי פשוטו לפירש"י בד"א במוציא לבד אעפ"כ לא שייך הלשון בד"א במוציא כמ"ש אלא ע"כ צריך לשנוי בתלמיד שאמר לו רבו וכו' וא"כ שפיר שייך הלשון בד"א במוציא כמו כל בד"א שבש"ס שסיפא לא מיירי בהכי וה"נ הסיפא אבל מצניע מיירי שלא הוציא הוא אלא אחר ומ"ש רש"י וה"ה דמצי לאוקמי ר"ל דהברייתא גופא הל"ל בד"א בלא הוצנע ולאשמועינן דין זה במצניע עצמו אלא ע"כ שרשב"א אמרו לכך תני כן ומ"ש רש"י אוקמא אביי ר"ל מוכיח מהברייתא כן ובזה מתורץ גם קושית התו' בד"ה אטי מה שהקשו דילמא רשב"ג אמרה שמזה הלשון גופא מוכח שרשב"א אמרה כמ"ש ודוק:

אמנם לולא דבריהם הי' נ"ל לפרש הקושיא ותירץ שבגמ' באופן יותר נאות והוא שקושית גמ' יהא עצומה מאד דהא ודאי אם עכשיו מוציא דבר הצריך לו זה שם ודאי יותר חשוב לחייב מהמצניע וחזר והוציאו כמפורש בריש המצניע ע"ש וא"כ קשה קושיא חמורה לר"ש היכי משכחת מוציא בלא מצניע דניבעי שיעורא רבה לר"ש כמו שאמר ר"ש כאן ובמשנה דאם א"צ לזה שם אף בשיעורא רבה אין חייב לדידי' דהוי לי' מלאכה שא"צ לגופא כמו שאמר לקמן דף צד ע"ב דלר"ש אינו חייב אלא במוציא את המר לחפור בו וכו' ע"ש ואם צריך לזה שם במקום שהוציאו הוי יותר חשוב ממצניע וא"ל שצריך לזה שם רק בשיעור יותר ומוציא מעט מעט נ"ל דזה ג"כ הוי מלאכה שאצ"ל כיון שא"צ לו אלא בצירוף ד"א וזה י"ל כוונת המקשה שהקשה אר"ש דסיפא אטו מצניע לא הוי מוציא הא ע"כ גם מוציא א"א לדידי' בלא מצניע וא"כ מצניע ומוציא הכל אחד ולא משכחת אלא בתלמיד שאמר לו רבו ודוק:

בגמ' אמר מר ומודים חכמים וכו' עד שופכין למאי חזי וכו' הוא תמוה כמ"ש התוס' ותירוצם דחוק דקושיתו דומיא דדם וגם אדם גופא קשה למאי חזי ע"כ לשתיית נכרי ואדרבא שופכין דומיא דדם דחזי לשתיית כלב עכ"פ או לרחיצה ונלע"ד לתרץ בטוב טעם דודאי אמשנה לק"מ די"ל דראוי לשתיית כלב או לרחיצה אלא דהכא מקשה דקשה מאי מודים חכמים לר"ש הא חכמים ור"ש לא פליגי אלא היכא דחזי גם לשיעורא זוטא דשכיח דחייב לחכמים בשיעורא זוטא ור"ש בעי שיעורא רבא אם לא הצניע אבל במידי דלא חזי בשיעורא זוטא ודאי גם לחכמים בעי שיעורא רבא וא"כ מקשה שופכין למאי חזי בשיעורא זוטא דקאמרת דחכמים מודים בי' דלא חייב אלא בשיעורא רבא ומשני חזי לגבל את הטיט ואז אף שיעורא זוטא חזי דהיינו לגבל פי כור וקמ"ל דאפ"ה מודים דלא חשיב כמו שמסיק שאין אדם טורח וכו' ודוק כי הוא אמתי לענ"ד:

ע"ב ברש"י בד"ה רבב שומן או שמן ועיין בתוס' בד"ה רבב מה שהקשו על רש"י ממשנה