לשון הזהב שבת טו

לימא דתנא אינו סובר זה הסברא וגם ע"כ הסברא אינו מוכרחת דהא חזינן דרב חסדא לקמן בדף ח' סבר דלא בעינן מקום ד' לחד לישנא אף בר"ה ולחד לישנא לרש"י עכ"פ ברה"י לא בעי וא"כ מאי מקשה ונלע"ד לבארו בג' אופנים. או שהסברא פשוטה דבעינן מקום ד' לכך כל זמן שלא משכח שם תנא דסבר לא בעינן קשה לומר דמשנה אין סובר כן ובעי לאוקמא המשנה באיזה אופן מלומר נגד הסברא כמו באמת משני בטרסקל או ששילשל ידו למטה מג' לכך בעי במאי אוקמת המשנה:

או דהך והא בעינן לאו הוא מקשה אחר אלא הכל הוא מדברי רבה דהוא סובר דלרבנן בעינן מקום ד' לכך קאמר והא בעינן אלא ר"ע היא וכסוגיא זו כתבו התוס' ריש אלו מציאות בב"מ וגם בשאר מקומות. או היותר נ"ל דהכי פריך דקי"ל באמת לדינא דבעינן מקום ד' ואם נאמר דסתם משנה סברה דלא בעינן וליכא שום חולק א"כ הלכה כמשנה ויוקשה אהילכתא דידן ועמ"ש לקמן בדרב חסדא שתרצתי באופן זה דברי רש"י והמה מוכרחים שם וק"ל:

ובכל אחד מאופנים האלה מתורץ קו' התוס' אגמרא בד"ה דאמרינן קלוטה ע"ש והוא תמוה ותירץ התוס' הראשון דחוק דדילמא פשיטא לי' דלא אמרינן הכי ולמה לי' למימר דהדר פשיט הכל ולפמ"ש יתורץ היטב דלתי' הראשון שפיר מקשה כיון דרבה משני אזה הקושיא ודאי ס"ל כסברת הקושיא הנ"ל וא"כ מאי מסופק דדילמא למטה מי' כ"ע ס"ל קלוטה כמי שהונחה הא כל זמן דלא אשכחן תנא בפירוש בעינן מקום ד' ושם לא אשכחן כיון דפליגי בלמעלה מי'. ואצ"ל לפי' השני שכתבתי דרבה קאמר הקושיא ומאי מקשה דילמא כ"ע סבר הכי ולפי' השלישי ג"כ מתורץ היטב דלפ"ז מאי מיבעי' לי' והיכי קס"ד לומר דכ"ע ס"ל קלוטה ולא בעינן ד' א"כ הילכתא דקי"ל בעינן מקום ד' כמאן ודוק כי קצרתי:

בתוס' בד"ה אבל למעלה מי' ד"ה פטור יש להוכיח קצת וכו' לכאורה הי' נ"ל דדין דמושיט למטה מי' תלי נמי בזה דאם ס"ל דילפינן זורק ממושיט אף דלא הוי במשכן כמ"ש התוס' לקמן מכ"ש דילפינן למטה מי' מלמעל' מי' ועיקר ספיקא דהתוס' הוא למאן דלא יליף זורק ממושיט אמנם לא יתכן כל דברי התוס' לפ"ז ודוק וצ"ל דאפי' למאן דיליף זורק ממושיט אפ"ה י"ל פטור למטה מי' דזורק למעלה מי' דמי טפי ודוק:

בתוס' בד"ה אבל למטה מי' ד"ה חייב דאמרינן קלוטה וכו' כשחפץ בידו של עני וכו' לא שייך קלוטה וכו' ר"ל דלא שייך קלוטה אלא באויר וכמי שהונחה שם או על הארץ אבל כשהוא מונח על ידו או על גופו לא הוי כמו שהונחה תדע דהא ר"ע לא ס"ל מהלך כעומד דמי ופטור בהטעינו חבירו כשלא עמד לפוש אמנם יש להקשות דמנ"ל להתוס' דילמא שייך קלוטה והא דפטור פני משום דבתר גופו גריר ולא הונחה ברה"י וכן להיפך כמ"ש התוס' לעיל ברבי וזהו אין סברא שיפרש תוס' כאן לפירש"י דלעיל ברבי דטעמא משום שלא הונחה ע"ג קרקע שפיר יש לחייב א"א קלוטה כמי שהונחה וגם יש לתמוה דא"כ אף כשהניח ביד בע"ה או עני למה חייב הא לא הוי קלוטה כשהוא ביד וצ"ל דשם אין צריך קלוטה כיון שמונח אלא שלא הוי מקום ד' ולר"ע דאית לי' קלוטה ע"כ לא בעי מקום ד' דאף כשמונח באויר ליכא מקום ד' וא"כ מנ"ל דמתני' סבר קלוטה כמי שהונחה דילמא בזה סבר כר"ע דלא בעי מקום ד' אבל בקלוטה לא סבר כוותי' ומאי מקשים וצ"ל דהתו' מפרשים דר"ע ג"כ בעי מקום ד' אלא דסבר קלוטה כמי שהונחה ע"ג קרקע דהוי מקום ד' וא"כ ע"כ גם במשנה כשהניח ביד בעה"ב או עני נמי הוי טעמא דהוי כמי שהונחה ע"ג קרקע וא"כ קשה גם כשהניח בעה"ב בידו של עני ליחייב העני משום קלוטה דלא שייך למימר בתר גופו גריר כיון דהוי כמי שהונחה ע"ג קרקע אלא ע"כ דלא שייך קלוטה כיון שהעני לא נח עמו וחפץ מונח בתוכו אע"ג דלעיל אמר טעמא משום דבתר גופו גריר היינו למסקנא דידו של אדם חשובה כד' אפ"ה פטור צ"ל משום דבתר גופו גריר אבל לפי דס"ד השתא הוי טעמא משום דלא שייך קלוטה כנ"ל אמנם הוא דוחק דמ"ש ביד בע"ה יהא שייך קלוטה כשהניח בתוכו וביד העני לא וכן להיפך אף דיש לחלק כמ"ש הוא דוחק קצת וגם הלשון מיותר מ"ש דהא כשנותן בעה"ב וכו' דהא עלה קאי וכתבו כשהחפץ בידו לא שייך קלוטה והל"ל מש"ה לא מחייב וגם הך ותימה לא שייך קשר עם הקודם ונלענ"ד לתרץ הכל לפי פשוטו ויתורץ גם הב' קושיות הראשונות שכתבתי והוא שיש לומר שני פירושים על קלוטה או דהוי כמו שמונח באויר ור"ע לא בעי מקום ד' ולהכי חייב אף שמונח באויר או די"ל דהוי כמונח ע"ג קרקע ולכך לא מצי תוס' להקשות מברייתא די"ל דגם ר"ע בעי מקום ד' וכפי' השני שכתבתי ולק"מ מברייתא ונ"מ מאי דבעי מקום ד' בברייתא להיכא דהניח ע"ג זיז כל שהוא דלא שייך קלוטה אפשר או שאר נ"מ ואין להאריך לכך הכריחו תו' מעיקרא כשהחפץ בידו של עני ר"ל אף שהניח ביד עני לא שייך קלוטה או להפך דא"א אף בידו שייך קלוטה א"כ גם כשנותן בעה"ב לתוך ידו ליחייב העני דמ"ש דהא חזינן כשנותן וכו' לא מיחייב א"כ מ"ט חייב כשהניח ביד בעה"ב או עני ע"כ צ"ל דטעמא דר"ע דלא בעי מקום ד' דהוי כמונח באויר וטעמא דמתניתין ע"כ לאו משום קלוטה דלא שייך קלוטה אלא משום דבהא סבר כר"ע דלא בעי מקום ד' א"כ מקשים שפיר ותימה אחר הנחה זו דמאן דסבר קלוטה ע"כ לא בעי מקום ד' א"כ א"א כ"ע סברי קלוטה ברייתא מני ודוק היטב כי הוא נכון לדעתי בפי' התוס'. ע"ב בגמ' בבעיא דרבה למטה מי' פליגי וכו' אבל למעלה מי' וכו' או דלמא למעלה מי' וכו' אבל למטה מי' וכו' היא תמוה מנ"ל הך ד"ה בין ברישא בין בסיפא ול"ל שפת יתר הל"ל בקיצור למטה מי' פליגי וכו' או למעלה מי' פליגי אי ילפינן זורק ממושיט ותו לא וביותר בסיפא הוא חמוה מנ"ל למימר סברא חדשה דכ"ע סברי קלוטה כיון שלא נדכר בהו בשלמא ברישא לא הוי רק מותר אבל אין קשה כיון דלא אשכחן להו מסתמא לא ילפינן זוריק ממושיט כסתם משנה כמ"ש התוס' לעיל אמנם בסיפא הוא קיצור וסתירה אתמהא ונלע"ד דע"כ הוצרך לזה ויתפרש מקום ספיקתו מאין הוצא וגם לא קאמר דילמא בשניהם פליגי ויותר יתפרש המשנה דסתמא