לשון הזהב שבת קנט

דבמאי מיסתבר להקשות ארב יוסף חדא דלפי פשוטו סברת רב יוסף נכונה דהאידנא לא הוי שיעורא ואף א"ת די"ל סברא לכאן ולכאן מנ"ל להקשות וגם מהאי טעמא גם סברת רב יוסף צריך ביאור מנ"ל להכריע ומאיזה טעם וגם תמוה למה היפך רב ומנ"ל וגם במאי טעה רב דימי וכי אמר שקר ונ"ל דרב יוסף הכריע מדמיון המשנה דקתני באין מצניעין כמוהו אפ"ה חייב המצניע אלמא אע"ג דלכ"ע ליכא שיעורא אפ"ה כיון דלדידי' איכא שיעור חייב אלמא אזלינן בתר דידיה ה"נ להפך אע"ג דלכ"ע איכא שיעור כיון דלדידי' ליכא שיעור אזלינן בתר דידי' ופטור ואהא מקשה אביי אדרבא משום דמוכח מהמשנה גופא דלא אזלינן בתר דידי' אלא להחמיר לחייב ולא לקולא חדא מדלא נקט גם להפך דבר שמצניעין כמוהו פטור מי שאינו מצניע כמוהו וגם מוכח מרישא מדנקט מצניעין כמוהו משמע דאזלינן בתר רוב בני אדם אע"פ שאינו חשוב אצלו כמ"ש רש"י לעיל בעמוד שלפני זה בד"ה הא דלא כר"ש ע"ש ודוק אלא כי אתא רבין וכו' עד ואיפכא ר"ל דרב דימי טעה בזה שסבר כיון דר' יוחנן אמר פטור בזה אלמא אזלינן בתר רוב בני אדם ה"ה במלא פי פרה לגמל חייב ור"ל דחייב הכא אלמא אזלינן בתר דידי' ה"ה שם ס"ד דפטור אלא דקשיא אמאי פטור הכא ר"י הא לחומרא אזלינן אף בתר דידי' לכך מפרש דהיינו אם הצניע לדבר הראוי משא"כ הכא הוי אכילה ע"י הדחק ושפיר אזלינן בתר רוב בני אדם דלא ליהוי אכילה ולר"ל אזלינן בתר דידי' אבל לקולא גם ר"ל מודה דלא אזלינן בתר דידי' לכך חייב לכ"ע ובאמת גם רב דימי טעה בזה לדמות כמו רב יוסף כנ"ל ורבין סבר כאביי וכמ"ש שמוכח כן ודוק:

ברש"י בד"ה הואיל וראוין לטמא מושב וכו' עיין בתוס' שהקשו עליו וביותר פרש"י סותרין אהדדי כאן ובפ"ק דסוכה עיין בתוס' ודאי לפי פשוטו י"ל דגם רש"י פי' כאן כמו שם דהמקצע מכולן היינו מכל אחד כדמשמע קצת לשון רש"י גם כאן שכתב אם צירף משנים יחד לטלאי כשיעורו לענין מושב וכו' משמע כשיעור של אחד לבד השנוי לענין מושב והיינו הך דמקצע אלא שרש"י בא לומר הואיל וטעמא דמושב הוא משום דראוי לטלאי ודאי אף אם צירף מב' יחד טמא שם דאין דרך להקפיד בטלאי של חמור ודרך לעשותו אף מב' מינין אלא שהוא דחוק קצת וגם למה ליה לפרש כן ולא כפי' התוס' הואיל ושיעורו שוה אלא נ"ל דפירש"י נכון ומוכרח לשיטתו והוא דא"א לפרש כפי' התוס' חדא ל"ל למימר לענין מושב הלא בלא"ה שיעורו שוה דאף החמור מטמא בשיעור הקל (וגם ל"ל הא דהמקצע הלא אם יחדו למדרס בכ"מ טמא דלא גרע מכופת שאור):

וביותר קשה מאי משני חזי לדוגמא חדא דלא שייך שיעור גבי דוגמא שהוא בכל שהו וגם למה נקט דוגמא דוקא ולא לזרע ואינך וגם הל"ל סתמא חזי להמצניע וביותר קשה טובא הא הכא גם לר"ש קיימינן ור"ש ס"ל דגם המצניע עצמו בעי שיעור השנוי במשנה כמ"ש רש"י לקמן פ' המוציא בהדיא כ"פ אלא דסגי בשיעורא זוטא והכא ליכא שיעורא זוטא ודאי בעי שיעורא רבא ואף אם נאמר דחייב בשיעורא זוטא מאן נימא דשיעורן שוה הלא חזינן ביין ושמן ואינך השנוין במשנה דלר"ש מיירי במצניע אפ"ה כל אחד שיעור בפ"ע אלא ודאי בהא פליגי ר"ש ורבנן שם גבי בגד ושק וכו' לרבנן מצטרף בלא"ה חמור לקל דמיקרי שיעור שוה כיון דגם חמור מצרף מטמא בשיעור הקל ור"ש אית לי' אף דבמקום א' שיעור שוה אין מצטרף רק אם מצינו פעם אחד דחזי לטמא ע"י צירוף לכך אמר מה טעם הואיל וראוין וכו' וא"כ לדידי' מכולן היינו ודאי ע"י צירוף דא"כ מאי ראי' מייתי וגם לשון מכולן משמע כן בשלמא לרבנן אף אם נאמר מכל אחד ממילא מצטרף ולמה ליה למימר מכולן יחד לכך פירש"י שם מכל אחד אליבא דרבנן וממילא מצטרף אבל לר"ש ע"כ מכולן היינו יחד וא"כ מקשה כאן שפיר לר"ש אמאי מצטרף ומשני חזי לדוגמא ר"ל דר"ש אזיל לשיטתי' דאף לדוגמא בעינן שיעור ושם ודאי מצטרף דדרך לצרפן שם מטעם שכ' רש"י והוי כמו גבי מושב ממש אלא שהתוס' אזלי לשיטתייהו דלעיל בד"ה הא דלא כר"ש שהוכיחו דמצניע ממש לא בעי שיעור אף לר"ש ומתניתן דהמצניע אתי אף כר"ש אמנם לפמ"ש לפירש"י לעיל הוא הנכון ומפורש בדברי רש"י מתפרש גם כאן דבריו על נכון ודוק:

סליק פרק שביעי. בעזרת זורה ארחי ורבעי. והוא יאמצני. לבאר פרק שמיני. פרק שמיני פרק המוציא יין. בתוס' בד"ה המוציא. חלב כדי גמיעה וכו' עד א"כ יותר מדאי חלוקים עיין במהרש"א מה שהקשה ותירץ אלא שמקצר ולא סיים ונ"ל דבשלמא התם תרווייהו ס"ל חד טעמא וחד שיעורא במייתבא דעתי' אין סברא שיהיו יותר מדאי חלוקים דהיינו שחד יסבור בגרוגרת מייתבא דעתי' אפילו בפחות וחד יסבור בה' גרוגרת שהוא רביעית אבל כל חד ס"ל טעמא אחר ושיעור אחר דרבנן סברי דאזלינן בתר דשכיחי אף שרוב בני אדם לא חשוב בעיניהם אלא כיון דשכיח קצת בני אדם לא חשוב בעיניהם שיעור זה לרפואה הוא חייב ור"ש סבר מי שאינו מצניע לדבר מיוחד שזה ראוי אינו חייב אלא בשיעור גדול החשוב בעיני כל עולם כמ"ש כאן במשנה ולקמן בברייתא גבי דם ודאי ראוי לחלוק אף יותר מדאי והוא מוכרח במשנה גופא דהא מים לרבנן חייב בכל שהוא דהיינו לשוף את קילור כמ"ש התוס' לעיל שהוי כ"ש ועכ"פ הוא פחות מאד מאד מגמיאה וגרוגרת ולר"ש הוי רביעית אלא ודאי כדכתיבנא והיכי הוי תוס' יכול להוכיח ממשנה ודוק:

בא"ד אבל אי סתם חלב הוי לשתי' וכו' עד כדאמרי' לעיל המוציא פי פרה לגמל וכו' ועמ"ש לעיל טעם והוכחה נכונה לזה מילתא בטעמא והא דלא כ' לעיל בתירץ ר"י הוכחה זאת דאי הוי סתם חלב לגבינה אפילו מפרש לשתות הוי שיעורא בגרוגרת דשם א"צ הוכחה דמה"ת לומר איפכא וגם הסברא נותנת כן כמ"ש התוס' לעיל דאחשובי אחשבי' ר"ל לחומרא שייך לומר דמהני