לשון הזהב שבת קנח

בגמ' אמר רב אשי ואפי' רבר"ה לא אמר וכו' לכאו' הוא תמוה דהא ודאי הלכה כרבה כמ"ש התוס' אין להתיר וכו' משמע דהלכה כן וא"כ מאי אשמיענו רב אשי ונ"ל שזה באים התוס' בד"ה אין עיבוד לתרץ שכתבו מדרבנן אסור וא"כ משמיענו רב אשי אף לדידן דקי"ל כרבה דהא מדרבנן מודה לרבר"ה דאסור ובמקום ששרי אף לרבר"ה גם לדידן מותר אף מדרבנן דאין טעם לאסור וק"ל:

ועפ"ז נ"ל ברור דשרי למלוח צנון או שאר דבר כשמולח מעט אמנם מסתפינא להתיר עד שאמצא מי שסובר כן:

בגמ' מר עוקבא אמר לאפוקי עצי אשירה נסתפקתי אם חייב בא' משאר איסורי הנאה בשבת אם הוציא לפי פשוטו ודאי משמע דפטור דלמאי חזי ותדע דהא בהקדשות צ"ל לקמן במשנה דחייב משום שמצניעין לגונזן משמע דאל"ה לא הי' חייב אלא י"ל דאמר טעם זה לחייב אף בכ"ש וכן במשמשי ע"ז נמי לכאורה מוכח כן אליבא דר"י אלא שיש לדחות כן אבל לא מסתבר שיהא חייב כיון דאין מצניעין כמוהו אלא שמכאן מוכח קצת דחייב מדנקט דוקא עצי אשירה וכ' רש"י משום דמאוסי נמי וצריך לאבדן וזה לא שייך באיסורי הנאה משמע דחייב בהו ויש לדחוק משום דחזי לנכרי אע"ג שאסור בהנאה חזי ליה אם יטול מעצמו וגם אם הוא של נכרי ודאי חשיב ואין לחלק בין של ישראל לשל נכרי א"נ חזי שלא כדרך הנאתן משא"כ בעצי אשירה וע"ז שצריך לאבדן לכך פטור או ס"ל להפך דכ"ש בשאר איסורי הנאה ונקט עצי אשירה לרבותא אע"ג דצריך לאבדן ומש"ה חייב עליו לר"י קמ"ל לאפוקי מדר"י וצ"ע:

בתוס' בד"ה לאפוקי ע"א וכו' עד וקשה לרשב"א וכו' נלע"ד דלק"מ דודאי נ"ל ברור דר"י דמחייב התם במשמשי ע"ז אזיל לשיטתי' דס"ל דמלאכה שאצ"ל חייב עלי' דאין לך מלאכה שאצ"ל יותר מזה והוי ממש כמו מת דחייב להוציאו מביתו אבל אם לא הי' בא הי' ניחא לי' טפי משא"כ אבני המזבח שגניזתן הוא מצוה וניחא לי' מכ"ש לפי' התוס' דשם גבי מת דהוי ודאי מלאכה שאצ"ל ע"ש ונ"ל ברור דלר"י גם דם נדה חייב עליו דלמה יגרע מכזית מת ונבילה כעדשה מן השרץ דפירש"י שם דחייב עליו לר' יהודא משום שמציל את עצמו מטומאה והיינו ודאי גבי שרץ מציל עצמו מטומאת מגע לחוד מכ"ש דם נדה שמטמא במגע ומשא שחייב עליו וע"כ צ"ל הא דאמר לאפוקי דם נדה היינו לר"ש וא"כ שפיר אמר מ"ד דם נדה א"כ לר"ש אמר א"כ כ"ש ע"א וא"ל א"כ לר' יהודא מאי אתי לאפוקי מצניעין כמוהו חדא די"ל מתניתן כר"ש ואע"ג דמוקי בסמוך דלא כר"ש בזה סבר כר"ש וגם ודאי אף לר"י משכחת שפיר דברים שאין ראוים ואין טמאים ומשכחת בהך גופא דם אדם שאין נדה ומכ"ש אם נאמר בשאר איסורי הנאה דפטור כמ"ש לעיל משכחת בהו והגמ' נקט הנך לקצת רבותא כמ"ש לעיל וה"ה דם נדה הוי רבותא זה ממש ודוק:

אמנם לפ"ז תימה גדולה על הרמב"ם שפוסק כר"י ולהכי פסיק בפי"ח מה' שבת דמת ונבילה ושרץ חייב עליו ופסק דדם נדה פטור עליו הא לר"י חייב עליו לפמ"ש ומש"ה לא הביא עצי אשירה משום דפוסק כר"י ואזיל לשיטתי' כמ"ש וא"כ חייב גם במשמשי ע"ז כמ"ש דטעמא דר"י משום דאזיל לשיטתי' במלאכה שאצ"ל וכן הרמב"ם דפוסק במלאכה שאצ"ל כר"י ודאי אית לי' במשמשי ע"ז ג"כ כר"י וא"כ למה יגרע דם נדה לר"י הא מציל מטומאה ודל אנא מהכא לא ידעתי שום טעם לחלק בין עדשה שרץ לדם נדה וצ"ע אם לא שתאמר שדם נדה לאו דוקא אלא ר"ל דם אדם ונקט לשון הגמ' והגמרא סבר כר"ש וצ"ע:

בתוס' בד"ה הא דלא כר"ש פי' בקונטרס וכו' עד ואומר ר"י דיש ליישב ישובם דחוק מאד וגם ברור דאין לשונו לקמן ריש המצניע במשנה סובל פי' זה ע"ש שכ' להדיא סתירה מכאן אמנם נלע"ד דלק"מ וי"ל בשני פנים ויתורץ ג"כ מאי שדברי רש"י לכאורה סותרין חוץ לזה דברי עצמו שכאן פירש מרישא דכל הכשר להצניע מוכח דלא כר"ש ובריש פ' המוציא דסיפא אינו חייב אלא המצניע אמר כאן שהוא דלא כר"ש וכן כפל שם בגמ' ע"ש אלא נראה ודאי לפי האמת סבר ר"ש דאפילו עני שראוי לו אינו חייב אלא א"כ הצניעו ובפחות משיעורא זוטא אינו חייב אפי' עני ואפי' אם הצניע כדמשמע פשט לישנא דר"ש ולא נאמרו וכו' וכן משמע לקמן מפורש בדברי רש"י כמה פעמים ודלא כמ"ש התוס' כאן לפירש"י ומ"ש רש"י כאן דקאי ארישא ומחלק בין עני הראוי להצניעו ובין עשיר היינו לפרש מנ"ל דמתניתן דלא כר"ש דילמא כדי שלא להרבות מחלוקת וכדי שנוקי מתני' אליבא דכ"ע נאמר שהא דקאמר ר"ש למצניעהן היינו למי שראוי לו להצניע לאפוקי עשיר ומ"ש במשנתינו ומצניעין כמוהו היינו ג"כ שראוי לו להצניע ומ"ש בסיפא אין מצניעין כמוהו חייב המצניע היינו מצניע ממש וחייב אפי' בכל שהוא וי"ל דר"ש מודה בזה והא דבעי שיעור לר"ש היינו לראוי להצניע אבל לא למצניע ממש לכך פירש"י דאף אם נאמר כן אפ"ה אתיא רישא דלא כר"ש דהא אמר ומצניעין ולא אמר ומצניע כמוהו דתיקו אמוציא עצמו אלא ודאי אף שהוא אינו מצניע כמוהו כיון שרוב בני אדם מצניעין כמוהו הוא חייב אף שהוא עשיר ולר"ש אף אם נפרש כמ"ש בכה"ג הוא פטור אלא ע"כ מתניתן דלא כר"ש וכיון דאתיא דלא כר"ש ממילא נפרש דברי ר"ש כפשטי' וממילא גם סיפא אתיא דלא כר"ש ולר"ש אינו חייב אלא א"כ הצניע הוא ובשיעור זוטא ודוק:

או י"ל דרש"י בא לתרץ דילמא אתיא מתניתן כר"ש ומיירי בשיעורא רבא דגם ר"ש מודה דחייב אף אם לא הצניע וכל אדם כמ"ש רש"י לקמן וכן מפורש במשנה כולן ברביעית ובסיפא דבעינן מצניע לאו בכל שהוא אלא בשיעורא זוטא ואתיא ממש כר"ש אף אליבא דאמת לכך כ' רש"י דלשון מצניעין משמע שראוי להצניע אף רוק לרוב בני אדם אפ"ה חייב אפי' עשיר והיינו שיעורא זוטא א"כ אתיא דלא כר"ש ואם כן מוכח מכאן דסיפא דאין מצניעין מיירי דליכא אף שיעורא זוטא רק כ"ש וא"כ גם סיפא דלא כר"ש כיון דמוכח מרישא דסיפא מיירי בכ"ש ומתורץ הכל ודוק:

דף עו ע"א בגמ' אמר אביי אדרבא כדמעיקרא מסתברא וכו' עיין שם לכאורה