לשון הזהב שבת קנז

בכלל נטילת נשמה ולא בכלל צידה הגע בעצמך אם הורג דבר שעדיין לא צדו נאמר שיהא חייב גם משום צידה ודאי לא חייב אלא משום נטילת נשמה ה"נ צד חלזון ודגים ועפ"י סברא זאת וטעמים האלו מתורץ היטב דברי רש"י בע"ב שכ' בד"ה משום נ"נ שהי' במשכן וכו' עד וחלזון והוא תמוה כמ"ש מהרש"ל ומהרש"א אמנם לפמ"ש הוא ניחא דבצידה דידי' הוי נ"נ לרבנן כמו שאמרינן בח' שרצים הנ"ל וגם בלא"ה לק"מ לפמ"ש בסמוך אליבא דרבנן:

ונבא אל הביאור לפרש לפ"ז דברי הגמ' כאן היטב ומדוקדק והוא דגם רבנן אית להו דהפוצע חלזון נמי חייב לכך לא מצו לפלוגי בפציעה לחוד אלא דאינו חייב לרבנן משום דישה משום דאין דישה אלא בג"ק לדידהו רק אית להו דחייב משום נ"נ ולית להו הא דאמרי' לר"י אפי' פצעו חי פטור משום מתעסק דזה אמר בגמ' אליבא דר' יהודא דוקא ורבנן לא ס"ל מכ"ש כפי מה שנבאר דר"י אזיל לשיטתיה דאית ליה מקלקל בחבורה פטור א"ש האי טעמא אבל לרבנן ודאי חייב משום נ"נ וגם גבי צידה לא חייב לרבנן משום צידה דאית להו נמי אין צידה אלא בג"ק או מטעם אחר שכתבתי לרבנן דחייב רק משום נ"נ לכך אין חייב אלא אחת שהוא מלאכה אחת ור"י מחייב ב' משום דש ומשום צידה דכיון דיש דישה אפי' שלא בג"ק ומכ"ש צידה וכן טעם האחרון לא שייך לר"י דאית ליה מתעסק הוא אצל נ"נ כמ"ש בגמ' וע"ז הוצרך לפרש בעצמו למה נקט צד וגם שלא תטעה דרבנן פטרי לגמרי אפציעה או אצידה לכך מפרש שהי' ר' יהודא אומר פציעה בכלל דישה לכך חייב שתים אבל רבנן אמרי שבאמת חייב אפציעה אלא שאינו בכלל דישה רק בכלל נ"נ לכך אין חייב אלא אחת ופריך הגמ' לר"י ליחייב נמי משום נ"נ שייך לשון נמי כמו לרבנן ויהא שלש ודוק היטב כי נ"ל נכון מאד לתרץ הכל:

ונ"ל שגם התוס' כיונו לזה בד"ה הצד חלזון שנמשך וצ"ע שכ' אחר שכ' דבחלזון לא חייב בצידה שלו משום נ"נ וצ"ע וכו' והוא שידעו שיש לפרש הירושלמי כן שאין חייב משום צידה רק משום נ"נ כמ"ש בפ' ח"ש רק אחר הקודם שאין בו נ"נ וצ"ע וכו' ודוק:

מ"ש המהרש"א אתוס' שכתבו דרכו לפרכס ולא כתבו מתעסק הוא אצל נ"נ כדאיתא בגמ' מלבד שדבריו תמוהים דהא למ"ד שפצעו מת ל"ל הך סברא אמנם אף לפי סברתו לק"מ דודאי בדגים אף שחי אח"כ יום או יותר חייב תיכף משום נ"נ כמ"ש בפש"צ וא"כ לא שייך כאן כי היכי דליצול צבעי' דהא יכול לחיות בשעת פציעה ויהא צלול ואעפ"כ חייב עכשיו וע"כ אע"פ שכבר אין יכול לחיות כיון שחי צבעו צלול דאל"כ לא שייך הגמ' לקמן דהא כשפוצעו כבר אין יכול לחיות ודוק:

בתוס' בד"ה טפי ניחא ליה וכו' עד אבל במידי דלא איכפת ליה וכו' עיין מהרש"א שהקשה קצת דא"כ למה צ"ל בגמ' טפי ניחא לי' ואיני רואה אפי' קצת קושיא דאל"ה הוי ניחא לי' דלימות כמ"ש התוס' לעיל בד"ה וליחייב שיש תיקון במה שממיתו שאינו מפרכס עיין שם וק"ל:

ויותר נראה שע"כ צ"ל כן הגמ' דאל"ה אף שלא יוקשה לר"ש עכ"פ לר"י דסיפא יוקשה דלדידיה ודאי חייב בלא מתכוין היכא דלא איכפת אלא דר"ש לא מודה ליה לכך נקט שמקלקל וממילא ניחא גם לר"י דאית ליה מקלקל בחבורה פטור:

ועפ"ז נ"ל לתרץ גם דברי רש"י מק' התוס' התמוה עליו שהוא נגד הגמ' ונגד דברי עצמו שם ע"ש ופי' התוס' ג"כ דחוק וגם הקשו בעצמם תימה ע"ש אלא שרש"י בא לפרש דברי הגמ' מן ק' המהרש"א הנ"ל וכמ"ש וביותר שעיקר ק' הגמ' משמע לר"י וא"כ כשמקשה והא אביי ורבא וכו' היינו מדמודה ר"ש לר"י בהא מכ"ש לר"י דחייב וא"כ שוב לא יכול לתרץ דלא איכפת ליה ולכך הוצרך לומר אף לר"י דחייב בלא איכפת הכא טפי ניחא כי היכי דליצול צבעי' אף לר"י פטור ולשון רש"י הכי מיתפרש וכי מודה ר"ש דמשמע מכ"ש לר"י דחייב ה"מ במידי דלא איכפת ואז חייב עכ"פ לר"י אבל הכא אפי' לר"י פטור ודוק:

ויותר נראה לתרץ דברי רש"י דשם קאמר הכי לאביי אבל לרבה ורב יוסף שם דמוקי באגם דוקא משמע אבל בשדה חייב אפי' בדחברי' מודה ר"ש ולכך קאמר הכא טפי ניחא כי היכי דליתרץ הברייתא אליבא דכ"ע אף לרבה ור"י וא"ש דברי רש"י לפרש הגמ' וק"ל בתוס' בד"ה שוחט משום מאי חייב לאו אשוחט דמתני' קאי וכו' לכאורה הוא תמוה דהא עכ"פ צריך למיתני גם צובע דהא אסקינן אף משום צובע וחייב שתים ודוחק לומר דלפי ס"ד קאי דחייב רק משום צובע וגם שמא כך הוא ק' הגמ' מדתני ליה בשתים וצ"ל דאף עפ"כ לא שייך לחלקו כיון דגם בשוחט הוי צובע ועכ"פ הוי ליה למיתני בהדי הדדי או ה"ל למיתני נוטל נשמה במקום שוחט כי היכי דליהוי כל חד בפ"ע זהו כוונת התוס' בהכרח וא"כ קשה מאי תירצו אשוחט דעלמא קאי סוף סוף ק' אמתניתין הא הוי צובע גם בשוחט ונלע"ד דזה בא רב בעצמו לתרץ שאמר מילתא דאמרי וכו' וא"כ י"ל דמתניתין איירי בשוחט לעצמו שלא למכור דשם אינו חייב משום צובע רק משום נ"נ בפרט דמסתמא משנתינו איירי דומיא דמשכן ושם לא שחט למכור וא"כ שפיר מתפרשין היטב דברי התוס' דאשוחט דעלמא קאי אבל שוחט דמתניתין לא חייב משום צובע דמיירי שלא למכור וק"ל:

ע"ב ברש"י בד"ה משום נ"נ וכו' עד וחלזון והוא תמוה כמ"ש המפרשים ורוצים למחוק אבל אני פירשתי לעיל בטוב טעם:

בגמ' המולחו והמעבדו וכו' עד עייל שירטוט לכאורה נ"ל שמגי' כן במשנה והוא תמוה דהל"ל תני שירטוט וגם איך תני תנא דבר שאינו וגם רבה בר רב הונא אין שייכות לכאן ונ"ל לפרש דה"ק אפיק חד מינייהו ר"ל דאין חייב על אלו שתים רק על חד לא חייב דהיינו חד ואפיק חד מחשבון ל"ט ואם חסר המנין עייל שירטוט ר"ל דעל מחתך עור חייב שתים דע"כ צריך לשרטט תחילה שכן דרך מחתכין ועייל שירטוט למלא החשבון וא"ת למה תני מולח ומעבד ע"ז אמר דמעבד הוא עיקר ומולח תני לאשמועינן דעל מולח לבד חייב משום עיבוד כמ"ש רבה בר רב הונא ואף לרבה בעור ודאי חייב על מולח לחוד והיינו ממתניתין וק"ל: