לשון הזהב שבת קנו

כלל לכך כ' רש"י דקשה נמי מנפה וכברה ולא הי' יכול לתרץ כן וע"פ פי' זה הקשו תוס' שפיר אמנם י"ל דגם רש"י ס"ל דאי לא הוי תני קנון ותמחוי לא הוי קשה מידי דסתם ברירה הוי כנפה וכברה כמ"ש רש"י לקמן וכן לפי' התוס' ורישא דמיירי ביד היינו דומיא דבורר ואוכל אלא כיון שמחלק בין כלי לכלי הוא דקשה אתרווייהו והא דלא משני הכי דהוי בבא אחת משום דא"כ יקשה ק' התוס' למה באמת לא תני דין דקנון ותמחוי והא דלא פירש רש"י כן משום דהלשון מידי לא משמע כן והא דפי' רש"י וה"ה לנפה וכברה היינו שבא לאפוקי מפי' התוס' ולומר דלא מקשה אלא אסתימת לשונו או שבא לתרץ אלקמן דמשני בקנון ותמחוי ולא מקשה מידי קנון ותמחוי קתני לכך פירש משום דכאן מחלק בין כלי לכלי מקשה שפיר למה לא נקט במאי חלוק וה"ה לנפה וכברה משא"כ היכא דמיירי בחדא וא"כ י"ל דלבתר דאתינן לרב אשי להך ברייתא דתני פטור אבל אסור ומיירי בקנון ותמחוי י"ל דרב אשי סבר כתירץ רב יוסף ומפרש דלא יברור ואם בירר הוי חדא בבא והא דלא קתני דין דקנון ותמחוי משום דסמך אזה ברייתא דתני בי' דין קנון ותמחוי לחוד תדע דברייתא לשם לא תני דין נפה וכברה וסמך אזה ברייתא ה"ה איפכא וא"כ כיון דרב אשי סבר תירץ של ר' יוסף אין מקום לקושית התוס' שם דהא רישא מיירי ביד ודוק:

ויותר נראה לתרץ כל קושיות התוס' כאן ושם ע"פ מ"ש רש"י בסמוך והתניא חייב ואי לאלתר מותר לכתחילה ע"ש וע"ז מפרש רש"י דמתרץ לעולם הך ברייתא דפטור מיירי לאלתר והא דתני מותר לעיל היינו אפילו בקנון ותמחוי מכ"ש ביד אלא דאשמועינן רבותא דאפי' בקנון ותמחוי שרי לאלתר הוי גזירה לגזירה הא בנפה וכברה אסור אף לאלתר דמיחזי כמלאכה כמו שמשמע מהך משנה דביצה אבל לא בנפה וכברה ומשמע אף לאלתר כמ"ש התוס' והיינו רק אסור וא"כ ס"ל כאוקימתא דאביי ומיירי ביד או בקנון ותמחוי וגם הסיפא לבו ביום יכול להיות בכל ענין אף ביד כמו פשטי' דאביי ולק"מ לרש"י ודוק:

ע"ב בתוס' בד"ה שכן צדי חלזון בריש אלו קשרים וכו' בעו בזה לפרש מאי שמסופקים לעיל אי בעינן ע"מ לקשור שלא תפשוט מכאן לפירש"י דהכא לכך כתבו ששם פירש"י גופא שהי' גם שלא ע"מ לקשור ורש"י לא סתר אהדדי שודאי מסברא שניהם היו במשכן והא דפי' הכא כן י"ל שג"כ הי' מסופק או דבעי ודאי ע"מ לקשור לכך הוצרך לפרש כן אע"ג שגם שלא ע"מ לקשור הי' שם פטור משום מקלקל אלא שמדברי רש"י לעיל מוכח דלא בעינן ע"מ לקשור כמ"ש התוס' לעיל וא"כ ודאי גם לתירץ השני הוא כן כיון דלא הוי מקלקל כמ"ש לפי' התו' שם לכן נ"ל דגם רש"י כאן כוונתו כן דאטו בצריך ליטול מזו שלא להוסיף על זו אינו נוטל אתמהה אלא כוונתו פעמים נוטל מזו ופעמים מוסיף על זו והתוס' הביאו ראי' משם לפרש ג"כ הכא כן וק"ל:

דף עה ע"א בגמ' הצד חלזון וכו' הוא תמוה למה נקט צד כמ"ש התוס' ותירוצם דחוק וגם הצ"ע שמביא התוס' בשם הירושלמי נשאר תמוה שלא כתבו שום תירוץ וגם דברי התוס' והירושלמי גופא הם תמוהין כמ"ש מהר"מ דבירושלמי אמר הטעם דחי' טהורה וכו' ע"ש משמע דאף בכל צידה פטור ותוס' כתבו חלזון וגם תמוה שהוא נגד המשנה דתני צד באבות מלאכות אליבא דכ"ע וגם מ"ט הוא זה אף שברא חי' טהורה במדבר וכי משום זה לא הוצרך לצוד אדרבא אי לא הי' במדבר היינו צריכין לומר שהי' להם עורות מוכנים ולא הוי שם צידה אבל כיון שברא במדבר אף אם היה בתוך המחנה הי' צריך לצוד והיינו צריכין לומר שבראו בבית קטן ואינו אלא תמה וגם למה יהא כן ונ"ל לתרץ הכל ויתורץ גם היתור לשון שאמר שהי' ר' יהודא אומר פציעה בכלל דישה שהוא מיותר יהי' מה שיהי' ולא קאמר סתמא חייב משום מפרק כמו שאמר בחולב וגם שם נקט סתמא רק הגמ' מפרש כן וביותר תמוה ומיותר אמרו לו וגם מאי זה הלשון אינו בכלל דישה משמע שהוא בכלל אחר הא פטור לגמרי לחכמים וגם יתורץ הך דשמנה שרצים שהביאו התוס' דקשה שם הא תיכף ששלהו מן הים חייב משום צידה ודחקו רש"י ותוס' שם לפרש בניצוד ועומד והוא תמוה דהא אמר השולה מן הים ואיך הוי ניצוד בים סתמא וגם תירץ התוס' אמאי שאין חייב הכא בחלזון משום נטילת נשמה כמו שאר דגים הוא דחוק ותמוה:

ונלע"ד לתרץ הכל וזה יצא ראשונה לפרש שמייתי התוס' דנקט טעם לפטור צד חלזון משום צידה דחי' טהורה ברא קב"ה למשה במדבר והוא תמוה ונ"ל לפרש בטוב טעם והוא נכון ואמיתי אליבא דכ"ע והוא לפמ"ש בשם הרמב"ם והמ"מ והוא המחוור ע"פ כל שכתבו התוס' בדף שלפני זה בד"ה מפרק שהפירוש שרצו תוס' לדחות הוא האמת שדוקא חלזון לא מיקרי גדולי קרקע אבל בהמה מיקרי ג"ק אמנם כאן איני צריך לזה דאף לפי' התוס' היינו לגבי דישה שהוא ג"ק ממש אף בהמה לא מיקרי ג"ק אבל ודאי גם תוס' מודים דלגבי בהמה חלזון לא מיקרי ג"ק כמו במעשר שני אלא שהאמת יורה דרכו שהמחוור כדעת הנ"ל כמ"ש שם ע"ש ולפ"ז מתפרשין היטב דברי הירושלמי והוא אמת אף בגמ' דילן שצד חלזון או שאר דגים אינו חייב משום צד לרבנן דר' יהודא דבשלמא חי' טהורה אף שאינו שכיח במדבר י"ל דברא הקב"ה למשה במדבר וצד אותם אבל חלזון אינו עולה אלא מים אחת לשבעים שנה מנ"ל לומר שברא הקב"ה למשה ים במדבר ארץ צי' אלא ודאי או שהי' להם תכלת מוכן או שהביאו להם חלזון משאר מקומות או עת שהלכו בים צדו להם והי' בידם כבר מוכן בעת ציווי מלאכת המשכן וכמו שסברי רבנן אין דישה אלא בג"ק דומיא דמלאכת המשכן ה"נ אין צידה אלא בג"ק שהוא בהמה וחי' ולא בדגים:

ועפ"ז מתפרש גם הגמ' דשמנה שרצים היטב דלכך השולה דגים מן הים אינו חייב משום צידה אלא משום נטילת נשמה שאין יכול לחיות אלא שע"פ גמ' דילן י"ל עוד טעם שאין חייב משום צידה בדגים וחלזון כיון שאינו יכול לחיות אף אם נאמר שצדו במדבר גם חלזון לא הוי צידה דידי' בכלל צידה דשאר חיות שהוא דבר שחי אח"כ רק ניצוד ועומד ואח"כ הוי בי' מלאכה דנטילת נשמה וכאן תיכף שניצוד אינו יכול לחיות הוי